כבר ידוע שאני בחורה מסודרת ומאוד אוהבת לתכנן תוכניות. רק שבחיים האקראיים שאני חיה בהם, אני מוצאת את עצמי מתוסכלת מהתכונה שלי לא פעם.
אחרי התאונה האחרונה שעשיתי, החלטתי שהשנה הזו תהיה נטולת נסיעות ובכלל מאורגנת טוב יותר. לא עוד חמש עבודות שונות המפוזרות בכל רחבי גוש דן והשרון ושמורכבות מחמש משכורות רעב שביחד בקושי מצליחות לשלם לי את הסופרמרקט. הפעם, החלטתי, יהיו שתי עבודות מרכזיות נורמליות ועוד כמה עסקים פרטיים, סטייל חוגים לילדים קטנטנים וקלים להשפעות החיוביות שלי, שיתרחשו בביתי המאמם. זה היה תכנון מאוד מרשים וכולם סביבי הנהנו במרץ על שאני יודעת לעשות תוכניות כל-כך טובות.
פחחחח.
כבר בקיץ התחלתי להבין, למשל, שאני לא אוכל לעזוב את משרד החינוך בחולון כל-כך מהר. גם כי אני כבר מכירה שם ומכירים אותי ובכלל די טוב לי שם והנסיעות כבר לא כאלה מעיקות עלי. וגם כי לא הסכימו לקבל אותי בשום מקום קרוב יותר מפאת קיצוצים אכזריים. אז שבתי לחולון. הילדים בהם טיפלתי בשנה שעברה קפצו עלי וחיבקו אותי כשהגעתי לבית-הספר בתחילת החודש וההורים באמת ובתמים שמחו לראות שאני עדיין בתמונה. חוץ מאמא אחת שקצינים חוקרים מטעם משרד הרווחה הגיעו לביתה בעקבות מכתב שכתבתי על חשש למכות בבית שלה. היא קצת פחות שמחה לראות אותי...
אז חולון נסגר. שלושה בקרים בשבוע אני שם. נחיה עם זה.
המכללה בה אני אמורה לתרגל השנה היא התכנון הבא. גם היא לא בדיוק קרובה אלי הביתה, אבל את המשכורת שאני ארוויח שם לא הייתי יכולה לקבל בשום מקום אחר, גם לא בגוגל או במייקרוסופט, אם מחשבים משכורות לפי שעה. אבל זה יהיה רק בנובמבר ולפעם אחת בשבוע ובמילא בינתיים אין לי מושג מה אני הולכת ללמד. בקטנה. אוהבת ללמד מבוגרים (כלומר, לא ילדים) ויהיה מגניב!
אז המכללה סגורה. חוצמזה שיש עוד זמן עד שאתחיל לראות את הכסף.
עכשיו נשאר לי לדאוג לעניינים הפרטיים שלי שהיו אמורים להשאיר אותי בבית בשעות אחר-הצהריים. אז הלכתי והדפסתי פלאיירים מאוד מכובדים בבית דפוס. ובשבועיים האחרונים נעמדתי מול שערים גדולים של גני חובה בעיר וחילקתי אותם להורים. הם היו מאוד נחמדים, ההורים, וגם הילדים שלהם, אבל אף אחד לא צלצל כדי לברר והסתבר לי שזו אמנם נשמעת שיטה מצויינת לשווק חוג שאני יודעת שהוא טוב, אבל בשטח זה לא באמת עובד. לעומת זאת אמא אחת שלא קראה את הפלאייר לעומק הציעה לי לקחת את הבן הגדול שלה לטיפול. קצת גימגמתי. כבר טיפלתי בשנה שעברה באופן פרטי, אבל זה היה מסובך כי אין לי קליניקה והיה לא פשוט לבוא אל הילד הביתה. ניסיתי לחשוב אתמול, יחד עם זו שתדריך אותי, איך אני יכולה לסדר את הסלון שלי כך שיהיה כאילו-קליניקה. טריקי. אפילו חשבתי לקרוא מאמרים בנושא העיצוב של קליניקה, נושא שבמילא מרתק אותי. אבל, כאמור, אני מצויינת בתכנונים. כלומר, רק בהם, אז בינתיים קצת נתקעתי.
לכל מקרה שלא יהיה, אחרי שאמא אחת צלצלה אלי סוף סוף אתמול בקשר לחוג, רצתי לקנות מפה משעווה לשולחן הסלון שלי עם ציורים צבעוניים ועוד שני כסאות פלסטיק קטנים מעבר לשניים שכבר יש לי. לפחות אני יודעת שחוג לקטנטנים אפשר לעשות פה אצלי, אם רק יהיה למי. ארבעה כסאות זה לא מספיק לכמות הילדים שתכננתי, אבל זו בהחלט התחלה.
אתמול פניתי לספריה העירונית והצעתי למנהלת שם שיתוף פעולה. היא דווקא התלהבה מאוד והחלטנו שננסה להריץ את החוג שם פעם בשבוע. אז נראה. על הדרך היא סיפרה לי שיש קבוצת כתיבה למבוגרים בספריה, בחינם, פעם בחודש. אמרתי לה שתרשום אותי! איך כבר שכחתי כמה ספריות הן מקום קסום!
אז אם לא יהיו לי השנה לפחות חמש עבודות כמו שנה שעברה אל תקראו לי מומו. אני מרגישה את רוח התיזוזים נושבת לעברי, את העייפות שהולכת ונרקמת, את העומס הפיזי והנפשי שהולך לפשוט באיברי. וכדי לתבל את האוירה הגיעה אלי אתמול שמועה שאומרת שבעלת הבית שלי מכרה את הבית לשכן-המליונר-חובב-הנדל"ן שלי ויש סיכוי טוב שמכל העסק הזה אני בכלל אמצא את עצמי ברחוב מתישהו בינואר.
בתאילנד זה היה משפט מאוד נפוץ: אנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק. רק ששם הכוונה היתה לדברים כמו "היום תכננו ללכת לחוף המרוחק לתפוס קצת צבע, ובסוף מצאנו את עצמנו יושבים שעות במסעדה ובולסים פאד-תאי!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
