כבר 8 שנים עברו מאז. 8 שנים שבהן התגלגלתי לכאן ולשם והתאהבתי ופגשתי אנשים חדשים ונשבר לי הלב ורבתי עם חברים וחזרתי והשלמתי ו... עדיין אותם הרגעים אי אז בספטמבר 2000, רגע לפני שהתחילה האינתיפאדה, היו רגעים שאיכשהו תמיד רציתי לחזור אליהם. ולתקן.
א' ואני היינו ביחד כבר חמש שנים בברוטו. חצי שנה שותפים, עוד שלוש שנים ביחד באותו הבית, עוד חצי שנה של פרידה שבעקבותיה כל אחד מצא לעצמו בית משלו ומתוך המרחק הזה חזרנו לעוד שנה מהוססת ביחד. בשנה הזו, האחרונה, התחלתי להבין שהחברות המופלאה ביננו, שהאהבה וההערכה שאנחנו רוחשים זה לזה, שהשותפות הירושלמית המרגשת הזו - כל אלה לא מספיקים לי כדי להשאר איתו ביחד. לא נמשכתי אליו והייתי צעירה מדי מכדי להתמסד איתו. הרגשתי שעוד לא הספקתי לטעום את החיים. הרגשתי שבא לי להתאהב במישהו חדש. הרגשתי שא' הוא לא האחד.
ישבתי וכתבתי מכתב ארוך. אני לא זוכרת מה כתבתי בו, אבל הכתיבה גרמה לי להבין שאני לגמרי עומדת מאחורי מה שאני עושה. ואז, מיד כשסיימתי לכתוב (זה היה על דפים צהובים, אני זוכרת) הרמתי לו טלפון. "כתבתי לך מכתב" אמרתי. "אני לא רוצה לקרוא אותו" אמר. מספיק שנים ביחד כבר איפשרו לו לדעת מה השורה התחתונה של המכתב ההוא. זו היתה שיחה קצרה שבמהלכה קרו כל הדברים האפשריים: בכי, נסיונות להסבר, כעס אימתני, אמא שלו שפתאום מופיעה לי בדלת כדי להביא לי עוגה לחג (או שאולי זו היתה מתנה? עד היום אני לא מצליחה להבין מה היא עשתה שם, בפתח הבית שלי, בדיוק ברגע ההוא), עוד בכי ולבסוף טריקת הטלפון. אם רק הייתי אוגרת עוד טיפת אורח רוח לפגישה של פנים מול פנים, כדי לגמור מערכת יחסים עשירה של חמש שנים שלא דרך הטלפון...
ארבע שנים יעברו בטרם אראה אותו שוב או אדבר איתו. הוא ניתק אותי ניתוק מוחלט אחרי השיחה ההיא, לא יכול היה לשאת את הכאב. בזמן הזה ישב וכתב ספר שיצא כמה שנים מאוחר יותר ולא ממש הצליח. ספר עם סיפורים קצרים שהיו ברובם עלי. על כמה הכאבתי לו. על כמה הייתי אהבת חייו. אם רק יכולתי לחזור לאותו הרגע, אין לי ספק שהייתי נפרדת ממנו לגמרי אחרת. שהייתי מצליחה לרכך את כל העניין. אולי גם היה יוצא לו ספר טוב יותר, פחות נקמני וכועס, ומצליח. מי יודע.
אתמול ישבתי עם אורי בפאב פלורנטיני. הוא סוף סוף חזר משהות ארוכה בפאריס והיה חסר לי מלא. הוא סיפר לי על ההפקה החדשה שהצרפתים הביעו בה עניין וביקש את עזרתי במציאת הסצנה החסרה. הרעיון הוא פשוט: אם היית יכול לשכתב את התסריט של החיים שלך, איזו סצנה היית מוסיף או משנה? במקרה הזה אורי החליט לעזור לאנשים שרוצים לעשות תיקון לרגע בחייהם, לשחזר אותו מול המצלמה. חשבתי שיש המון קשר בין החיפוש שלו לבין העובדה שאנחנו בעיצומם של הימים הנוראים ושמתאים להציף פה את הנושא הזה.
אז מה הייתם רוצים לתקן? פגעתם במישהו והייתם רוצים לקחת את הפגיעה בחזרה? הבוס פיטר אתכם ולא אמרתם לו מה אתם חושבים עליו בפרצוף? רציתם נורא לעשות משהו בילדותכם/נערותכם ולא העזתם? התחייבתם לעשות משהו וברגע האחרון ברחתם מההתחייבות, ועכשיו הייתם עושים את הכל אחרת?
אני מניחה שאני הייתי חוזרת לרגע ההוא, בספטמבר 2000 בדירה שלי בירושלים, מניחה את הטלפון, עולה על הטוסטוס שלי ונוסעת אליו הביתה, לשיחה מלב אל לב. אולי בדרך גם הייתי קופצת לשרון להגיד לו שלא יתגרה בפלשתינאים שם עם פתיחת המנהרות, לפני שיהיה מאוחר מדי והם יתחילו באינתיפאדה עקובה מדם. בעצם, זה כבר באמת סרט אחר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
