חנוכה נגמר והעבודה האמיתית עם הילדים מתחילה עכשיו. המורים והגננות כולם סופרים עוד חודשיים וחצי לחופש פסח הנכסף ועד אז, כולם יודעים, יש הרבה מה לעשות. אז אחרי שתי פגישות עם הורים שהחופש מוטט אותם וטיפול בארבעה ילדים חדשים שמתחילים להבין מה זה אומר לקבל את תשומת ליבי המלאה, התיישבתי ליד קבוצת ילדים בני חמש שלא זקוקים לטיפול אבל מקבלים ממני ונותנים לי מלאי אהבה. הם ציירו ציורים ואני פטפטתי איתם. בתוך כל השיחות היתה גם אחת כזאת:
שיר (שם בדוי): את אמא?
מומו: לא
שיר (שומטת לסת, לוקחת נשימה, מביטה בי בעיניים ומתקשה להאמין): את לא אמא?
מומו (מחייכת): לא, אני לא.
שיר: אבל איך זה יכול להיות? את צעירה!
מומו: ואם אני צעירה אז אני חייבת להיות אמא?
שיר: כן!
מומו: אז זהו, שלא
שיר (עדיין הלסת שמוטה, מסתכלת לי שוב בעיניים, מצחקקת בחוסר נוחות): די, נו, את סתם צוחקת עלי
מומו: לא, שיר, אני אומרת לך את האמת.
שיר: אבל את צעירה!
מומו: גם את צעירה. למה את לא אמא?
שיר: כי עוד לא התחתנתי
מומו: גם אני לא
הסייעת (שעוברת שם בדיוק, מנסה להסוות את הלסת השמוטה): בקרוב, בקרוב, בעזרת השם
מומו (ממלמלת): בדיוק, בעזרת השם
שיר: טוב, אז אני אצייר לך ציור
מומו: אני מאוד אשמח לקבל אותו.
והיא ציירה.
השיחה הזו העלתה בי, באסוציאציה לא ברורה, את הפרק האחרון של "בית הבובות". מי שלא ראה ומתכנן - זהירות, ספויילר!
אחד ה"בובות" מתוכנת להיות המאהב המושלם. בדיעבד מסתבר שקתרין - המנהלת של הבית - היא שהזמינה אותו. הוא מגיע אליה לסופשבוע והאהבה ביניהם מושלמת, כיאה לצריבה שעשו לו. קתרין נקרעת מבפנים, חצי מתענגת על האהבה המדהימה ביניהם חצי צוחקת על עצמה שהיא לא מצליחה להשיג כזו אהבה אמיתית בחיים. בשלב מסוים הוא אומר לה, מאוהב, שאם היה יכול ליצור אישה מושלמת בשבילו היה יוצר מישהי בדיוק כמוה. היא תוהה בציניות אם היקום לא ייחרב כשדבר כזה יקרה.
אז זה מה שאני חושבת: בשלב הזה של החיים שלי כבר צרובים בי כל-כך הרבה זכרונות וחוויות, שהסיכוי למצוא מישהו שיתאים לכל הדבר הזה הוא אפסי. בעיקר שגם הבחורים הפוטנציאליים מגיעים עם מטענים משל עצמם. הזוגות המצויינים שאני מכירה הכירו בגיל צעיר יחסית וגדלו ביחד לתוך מי שהם היום. אבל אני מרגישה (שומעת שיר?) שאני כבר לא צעירה. גדלתי עם אנשים אחרים ובמקומות אחרים והגמישות הזהותית שלי כבר לא כמו שהיתה פעם. לפעמים, ודווקא כשאני מתגמשת, אני מגלה כמה מעט גמישות יש בבחורים שאני יוצאת איתם. אז אני כבר באמת לא סגורה מה הפתרון. חוץ מלהזמין לי בובה, כמובן :)
חשבתי שכל ההתעסקות הזו לאחרונה מדירה שינה מעיני. עברתי כמה לילות קשים עם התעוררויות בשעות פסיכיות כמו חמש או שש בבוקר. רק הבוקר גיליתי שאלה לא חלומות רעים שמעירים אותי אלא פילי. החוצפנית נעמדת מול הארון שליד הראש שלי ומגרדת אותו עד שאני מתעוררת. היא לא רוצה לצאת, היא לא רוצה לאכול, היא סתם רוצה שאני אקרא לה למיטה ואלטף לה את הראש! תכל'ס, מה אני צריכה להיות אמא לתינוק אנושי כשיש לי כזו תינוקת בבית?