Fucking Union

מתוך כל המטפלים הרבים שהיו לי בשנים האחרונות סביב ענייני התאונה, אלכס - הפיזיותרפיסט - הוא כנראה האחרון. אחתוש סידרה לי אותו ומסתבר שנפלתי לא רק על אחד מחמשת הפיזיותרפיסטים הטובים בארץ אלא, כמו שאמר המנתח המהולל שלי, גם על "בנאדם". בפגישות איתו יורדות לי הרבה דמעות. מקצתן בגלל הכאב ורובן מרוב צחוק. אני אוהבת מאוד לדבר איתו, בוטחת במגע שלו וסומכת עליו כמעט בעיניים עצומות.

די מתחילת הקשר אנחנו מדברים על נושאים שבנפש. אני תמיד צוחקת עליו שכשהוא נכנס לדיבורים הפסיכולוגיסטיים שלו ובמיוחד כשהוא מדבר על אהבה, הוא הכי מכאיב לי בלחיצות שלו. הוא מבחינתו עונה בטון אה-לה סדיסטי שבאתי אליו מרצוני ושזו היתה בחירה שלי להכאיב לעצמי. ואז הוא לוחץ עוד יותר חזק עד שיש "פאק" לא נשמע והשריר משתחרר. הוא עושה לגוף שלי - ובמיוחד ליד שלי - קסמים ותוך כדי כך גם מנסה לעשות לי סדר בכל המקומות שחסומים אצלי רגשית.

לפני שבוע - פגישה אחת לפני האחרונה - הראיתי לו את צילומי הכתף ששמתי פה בבלוג. הוא הזדעזע. עד עכשיו לא ראה מה היה שם בפנים. השווצתי בצילום האחרון, המחובר. אלכס לא התלהב באותה המידה. אבל את יודעת, אמר, זה לא לגמרי מחובר... נכון, עניתי, אבל יחסית למה שהיה... עזבי יחסית, ענה. אנחנו רוצים שתצאי מכאן מאה אחוז, לא תשעים. אז מה אני צריכה לעשות? שאלתי, נבוכה. התרגלתי כבר שאנשים מאוד מתלהבים ממצבי האורתופדי המוצלח. את צריכה לשחרר, אמר. הושטתי לו את היד. לשחרר זה התפקיד שלו. לא לא, הנהן בראשו. השחרור שאני מדבר עליו הפעם צריך לבוא ממך.

לקח לי זמן להבין שמכל הבחורים שסיפרתי לו עליהם, בזמן שהוא מחייה את השרירים שלי, הוא מדבר על המיתולוגי דווקא. שם הכל התחיל, הסביר לי, את צריכה לשחרר אותו לתמיד. שתקתי. אלכס הוא בחור חכם באמת ולא מתפלצן עם אמונות רוחניות או פסיכולוגיה בגרוש. חשבתי לי באותו הרגע שההערכה העמוקה שאני רוכשת לו מחייבת אותי להקשיב לו ברצינות. את צריכה לכתוב לו מכתב, אמר. אבל לא במחשב. את צריכה לעשות את זה בכתב ידך. המכתב הזה צריך להכיל ארבעה חלקים. הוא נתן לי עט ונייר והכתיב לי:

1. להגיד תודה על כל מה שהיה ביניכם

2. לבקש סליחה על הפגיעות שפגעת בו

3. לסלוח על הפגיעות שהוא פגע בך

4. לאחל לו הצלחה מכל הלב

האמת שזו פעם ראשונה בחיי שמישהו נותן לי שיעורי בית של כתיבה. אני לא יכולה לתת לו מכתב, אמרתי, מנסה להתנגד קלושות למשימה. את לא ממש חייבת, אמר. מקסימום תתני את זה לי ואני אקרא.

אז התיישבתי לכתוב את המכתב. אחרי הפיסקה הראשונה החלטתי באמת לתת את המכתב למיתולוגי, אחרי השישית ידעתי שאני לא אתן. החלק שהיה לי הכי קשה היה החלק בו הייתי צריכה בכנות לסלוח. לעומת זאת גיליתי שקל לי לכתוב את השם של אישתו, שפעם רציתי למות רק מלשמוע אותו, ולאחל להם הצלחה מכל הלב בזוגיות שלהם. ובסוף הכתיבה, כשכבר חתמתי את שמי ובאתי להניח את העט, שמעתי קול. אני חושבת שזה היה משק כנפיים, אבל אני לא בטוחה. החלון היה פתוח והקול הלך ונעלם לכיוונו. ישבתי עוד כמה רגעים, מקשיבה לשקט והרגשתי באמת לראשונה בחיי שגם מתוכי לא עולים קולות. השקט הזה - לא רק מהמיתולוגי - אלא מכל הגברים שאי פעם בחרתי לאהוב ושלא ידעו או רצו לקבל את האהבה הזו - היה שקט אמיתי ומבורך.

בעוד שבוע אני אפגוש את אלכס בפעם האחרונה. לא הייתי צריכה לחשוב הרבה על המתנה שאני רוצה לתת לו. גם לא התלבטתי ארוכות מה בדיוק אני הולכת לצייר. הכל היה לי מאוד בהיר עם הציור הזה, שהוא בעצם הציור הראשון הגמור שלי בצבעי שמן.

מה, גם מזה את עושה ארוע?

למה לא? הבלוג שלי בן 3!

יופי. מזל טוב. מאוד מרגש

אתה שוב ציני

ברור. אפשר לחשוב שהגעת לאיזה הישג גדול בחיים שלך

לא יודעת אם הישג, אבל לציין שנת הולדת זה מקובל

פחחח. מקובל. ממתי מה שמקובל חשוב לך כל-כך?

לא תמיד חשוב, אבל במקרה הזה אני רואה ביום הולדת של הבלוג נקודת ציון חשובה

טוב, נגיד. עכשיו בטח נורא תרצי לפרט למה

בוודאי שאני ארצה. הבלוג הזה עבר תהליכים משמעותיים וחשוב לי לזכור אותם

מה את צריכה לזכור את העבר? ההווה הוא מה שחשוב. וכרגע ההווה של הבלוג הזה עומד בסימן שאלה, שלא לדבר על העתיד שלו...

אתה מפקפק ביכולת שלי להתמיד?

בארור. כשאין לך שום דרמה את לא מתמידה. את יודעת את זה בעצמך.

למה ללכלך? מה, אין לי חברים של שנים ארוכות? אין לי קשר מתמיד עם המשפחה שלי? אני לא מתמידה במקצוע שבחרתי לי?

את מאוד מייפה דברים, את יודעת מומו? יש לך רק כמה חברים בודדים שנשארים איתך שנים. רוב אלה שנמצאים כרגע בחייך הם חדשים יחסית. עם המשפחה שלך את מתמידה כי הדרמות שם לא פוסקות לרגע. המקצוע שלך רעוע כמו ספינה שעוד רגע הולכת להתרסק על האי של "אבודים"

די מדכא, מה שאתה אומר. אני מאוד אוהבת יציבות ומאוד בעד קשרים ארוכי טווח!

אה, בטח, כמו שיש לך עם גברים

אאוץ'! זו היתה מכה מאוד כואבת מתחת לחגורה!

אבל זו האמת

זו היתה האמת. היתה. אני עובדת על זה כבר די הרבה זמן עם עצמי ובטיפול. להצליח להישאר בתוך מערכות יחסים שאין בהן דרמות, שאין בהן שחור-לבן, שיש בהן גם גוונים שונים של אפור – כמו שהחיים מציעים בעצם

נו, טוב לשמוע שאת עושה עם עצמך משהו...

אני עושה כל הזמן! וחוץ מזה שהבלוג הזה הוא הוכחה חשובה להתמדה במערכת יחסים של כתיבה-תגובות-מגיבים-קריאה

טוב, בטח. הוא נולד מתוך דרמה היסטרית של כיסוי סיפור התאונה. מה תעשי עכשיו, כשנגמרה הדרמה? אל תגידי שלא חשבת לסגור את הבסטה

האמת שחשבתי...

רואה?

אבל החלטתי שלא. החלטתי שמערכת היחסים שיש לי עם הבלוג, על כל מה שיש בו, ראויה כשלעצמה גם בלי הדרמה. הנה, תראה, אפילו נפרדתי מצילומי הכתף. ויותר מזה – לראשונה לא ציינתי את השנים שעברו מאז התאונה.

גיבורה!

לא לא. לא גיבורה. אני באמת לא רוצה יותר שהבלוג שלי יהיה קשור לתאונה. שם הוא התחיל, אני מודה, כי הייתי אז – לפני שלוש שנים – מאוד מוצפת ממנה ומהניתוחים שהיו בעקבותיה (ושים לב שאני אפילו לא מוסיפה כאן קישור הפעם!). אבל עכשיו אני כבר במקום אחר. עכשיו אני כותבת את החיים הרגילים שלי

מצ'עממממםםםםם

חושב?

מאוד!

אז 'תה יודע מה? שישעמם. זו אני וזה מה שיש לי לתת

ואת חושבת שאת זה מספיק טוב?

זו שאלה שפעם הייתי מגמגמת עליה והיום כבר הרבה פחות: כן. אני זה מספיק טוב

הממממ

וואו! השתקתי אותך!

אני פשוט מתקשה להאמין לך

מה, שאני מספיק טובה?

לא. זה שאת טובה אני יודע, אבל זה שאת מאמינה בזה – כאן הרשי לי להיות סקפטי...

לא, נו, אני צריכה שתאמין לי. אתה קול חשוב בחיי. תראה אותי – עברתי דרך ארוכה בחיים ובבלוג. פגשתי אנשים, נפתחתי, חשפתי, אהבתי, נפגעתי, השתניתי, גדלתי.

ואחר-כך את אומרת שאת כבר לא דרמטית!

זו לא דרמה, אלה החיים. והבלוג הזה הוא כבר חלק בלתי נפרד מהם

עוד מעט תצטטי את הקלישאה שהחיים הם כאן

החיים הם גם כאן. והם גם בכל המקומות האחרים שאני נוגעת בהם. ואני רוצה להאמין שהחיים האישיים שלי מרגשים ומשמעותיים מספיק כשלעצמם. שאני לא צריכה התאהבויות חסרות סיכוי או תאונות או דייטים ביזאריים כדי שהם יהיו מרגשים או מעניינים מספיק כדי לכתוב עליהם

אז את אומרת שלא יהיה כאן מצ'עמם מעכשיו?

לא נראה לי

ואת לא תברחי ברגע שיידמו כל הדרמות?

הן כבר די לא כאן כמה זמן, אם לא שמת לב. ובכל מקרה אני רוצה להישאר גם כשהיומיום האפרורי ישלוט פה.

יומיום אפרורי זה לא בשבילי. אבל שיהיה לך בהצלחה!

תודה. תיתן לי חיבוק ותגיד מזל טוב אמיתי לפחות?

חיבוק תבקשי מהגבר שיסכים להיות איתך כשאת ככה אפורה. אבל אני כן מוכן להגיד לך מזל טוב. כי נראה שתצטרכי ממנו הרבה...

תשמע, גם מזל צריך בחיים. אז אני אודה לך. וגם אגיד לך שלמרות שאנחנו מכירים כבר הרבה מאוד זמן – אני ואתה  – אני עדיין משמרת אותך קרוב אלי. גם כשאתה נורא מעצבן

באמת שטות. תיפטרי ממני!

אני לא יכולה ולא רוצה. אתה חלק ממי שאני ולמדתי לאהוב גם אותך.

אוי, אני תיכף מזיל פה דמעה מרוב התרגשות

די, נו

באמת די. תשמעי, שיהיה לך אחלה בלוגולדת ו... איך אומרים? עד מאה ועשרים

מעדיפה מאה כמו עשרים. ותודה!