Fucking Union

בתקופה כזו, בה השקט מבצע השתלטות על מעוני ואפילו הדרמה התעייפה כבר מלהתדפק על הדלת, אני מוצאת זמן לחשוב כלמיני מחשבות של יומיום. המחשבות האלה מלטפות לי את הראש כשאני משחקת במחשב או מבשלת ובמיוחד כשאני שוחה. ובתורן הן מולידות שאלות אסוציאטיביות מכל מיני כיוונים שאני מתקשה למצוא להן מענה. אז חשבתי - אני אעלה אותן פה, את השאלות. אולי יהיו לקוראים האינטליגנטים והרגישים שלי כמה תשובות מעניינות. קבלו:

ליושבי בתי-הקפה: כשיושבים שעות בבית קפה כדי לבדוק מבחנים, כמה כוסות קפה אמורים להזמין בלי שהמלצרים ירצו לערוף את ראשך?

לרווקים והרווקות: כשממש ממש (ובכוונה רבה) לא נשאר אף אחד לחשוב עליו כפוטנציאל למשהו רומנטי, מהיכן שואבים את התקווה?

למי שבאמת מבין בכסף: בבנק מנג'סים לי על סכום נכבד שיושב בפק"מ שבועי כבר שנתיים ומתחנן להכנס לאיזו תוכנית חסכון. מה עושים? נותנים להם לנהל לי את החסכון הזה? לעבור לאיזה בית השקעות? להשאיר בפק"מ?

למי שעצלן לסחוב בעצמו הביתה את המים המינרליים: המחיר של המשלוחה מהסופר די יקר. האם/כמה צריך לשלם למשלוחן?

לצופי המונדיאל: מה עושים עכשיו כשהכל נגמר?

לסטודנטים בעבר ובהווה: שיעור שזכור לכם כטוב במיוחד - מה עשה אותו כל-כך טוב?

לבלוגרים: מה עושים כשרוצים לכתוב אבל חסום?

לנשים: הסילק אפיל שלי מאכזב קשות. הוא לא עושה לגמרי חלק ומכניס לי שערות אל מתחת לעור. איך אתן מורידות שערות ברגליים? יש איזו המלצה טובה?

לאוהבי הים: איפה יש חוף כזה, לא רחוק מדי, שיש איפה לחנות בו, הוא נעים ושקט ואפשר לקרוא בו ספר בלי שמטקות ישרקו לך מעל הראש? וגם: מה קורה עם המדוזות? מתי הן מתקדמות מכאן?

לילידי 75 ומטה: איך, לעזאזל, מתמודדים עם היום שבו ה- 34 הופך ל- 35?

למי שמכיר את השיר הזה של ע. הילל: נכון שבסוף הוא לא רק שואל כמו עוזי אלא גם מתבלבל?

הגשם שירד לפנות בוקר העיר כנראה את פילי, שבתורה העירה אותי. חשבתי לרגע שזה קצת לא הגיוני להקים את עצמי מהמיטה בשש ומשהו, אבל הריח הסתוי של הגשם בחוץ, שהתערבב לי עם ריח הפריחה השכונתית שלווה בציוצי ציפורים משכימות קום שכנעו אותי להתחיל את היום. אחרי הכל - יש הרבה מה לעשות היום לפני שאני מתחילה ללמד. לבדוק עבודות, למשל. לא שעשיתי את זה עד עכשיו. העדפתי הרבה יותר להתעסק עם תמונות מיום העצמאות בפייסבוק, אבל העובדה שעדיין מוקדם די מבטיחה.

בינתיים אפשר לכתוב פוסט.

אני לא בנאדם של בוקר. הרבה יותר נעים לי להיות ערה בשעות הקטנות של הלילה. אבל גם בשעות המוקדמות האלה, אני מגלה, יש קסם. בערוצי הרדיו שיש לי מהטלויזיה 88 משמיע שקט משום מה, אז עברתי לקול המוסיקה. כמה זמן לא שמעתי מוסיקה קלאסית! אני זקוקה בדרך-כלל למצברוח מיוחד בשביל זה, אבל איכשהו למרות שמצב הרוח לא מצויין כרגע, המוסיקה הזו טובה לי. והשדרן מרגיע. אפילו דיווחי התנועה נשמעים נהדר כשהוא מדבר ברוגע על העומסים והפקקים על הכבישים.

בוקר יכול להיות זמן מאוד חיוני, עם תכנונים ומחשבות על היום שבפתח, עם תקוות לארועים מפתיעים או למפגשים מעניינים, עם איזה שיר שיעשה את היום. שמונה. 88 חזרו לשדר עם התנצלות רפה על נפילת המתח שהיתה להם בלילה. הם מתחילים עם good morning sunshine ואני נדבקת באופטימיות. גם אצלי יש נפילות מתח כל הזמן. רגעי השקט שמגיעים אחרי שיעור שהתאמצתי בו מאוד לגרום לסטודנטים להקשיב ולהתעניין, הסצנה בה אני סוגרת את שער הגן מאחורי ומנופפת למטופלים הקטנים שלי לשלום, הלבד אחרי אחר-צהריים מהמם עם חברים על הגג שלי, הנסיעה הביתה בכבישים המהירים והחשוכים אחרי שיעור ציור, השניה שבה אני מכסה את עצמי בפוך ואומרת לעצמי לילה טוב.

אולי אני צריכה להפוך למומו של בוקר.