Fucking Union

רק עוד שני שיעורים נותרו לי להעביר עד שהסימסטר יסתיים. זה לא הרבה שניים, רק שהם לא בדיוק מוכנים לי. שנה שלמה שאני כבר סוגרת בללמד סטטיסטיקה ושיטות מחקר ורק עכשיו אני מתחילה להבין בכלל במה מדובר. מה לי ולסטטיסטיקה, תשאלו? אז זהו. שבעצם אני בחורה נורא ריאלית. אבל הגנים שלי לא יכלו להסתפק בזה, והיו חייבים לערבב גם כל מיני נגיעות הומניות בתוך הראש המתמטי שלי. וככה מצאתי את עצמי השנה מטפלת בילדים עם הפרעות רגשיות בבוקר ומרביצה תורות סטטיסטיות בסטודנטים בערב. פיצול אישיות. אחר-כך מתפלאים שאני אמביוולנטית כלפי בחורים. חה!

בסימסטר האחרון החלטתי לשלב בין שני הכוחות האלה. החלטתי להעביר לסטודנטים את החומר בדרכים יצירתיות ככל האפשר. הבאתי להם סרטונים מהיוטיוב כדי להמחיש איך חוקרים אמורים לחשוב, ארגנתי להם משחקי תפקידים בכיתה כדי שיפנימו איך מרגישים חוקרים שצריכים לציינן שיחה בין שני אנשים ופיתחתי איתם דיון מרגש על האופנוען שנדרס ואף אחד לא עצר לעזור לו, רק כדי שיחשבו על שיטת המחקר שאפשר לעשות מסיפור כזה (טוב, נו, גם כדי שיהיו קצת יותר בני-אדם...)

בשיעור האחרון הם מילאו עלי חוות דעת. בסימסטר שעבר, בקורס סטטיסטיקה, הן היו איומות. אני כוססת ציפורניים לראות מה יעלה בגורלי הפעם.

בשבוע הבא אני אמורה ללמד אותם correlations. תהרגו אותי איך אומרים את זה בעברית. כאילו - קשר? נשמע לי חלש (תרתי וזה). הסיפור המפורסם שאותו סיפרה להם המרצה הוא על כפר אחד שבו בכל פעם שהיו מגיעות החסידות לקנן על גגות הבתים, הנשים היו מתעברות. אנשי הכפר היו משוכנעים שהחסידות הן אלה שגורמות לנשים להתעבר. רק שכמו שכולנו יודעים, זהו לא קשר סיבתי, אלא קורלציה: כשזה עולה אז גם זה עולה (קשר חיובי) או כשזה עולה אז השני יורד (שלילי). כמובן שבמקרה ההוא הסתבר שזהו החורף שגרם לאלה להגיע ולאלה לרצות להתחמם ולהתנחם זה בזרועות זו ולהרות, אבל הקורלציה נשארה כל-כך חזקה, שהיא הולכת איתנו עד היום.

למה אני מספרת לכם את זה? כי אני צריכה איזה קטע מסרט, פרסומת - משהו! כדי להמחיש להם את הרעיון של קשר בין שני משתנים. ואני לא מוצאת! פשוט לא מוצאת! עזרה מישהו? ברצינות! אני ממש זקוקה לרעיונות, אחרת הם ישנאו את נושא הקורלציה לעד: איזה קטע מסיינפלד, מהדרדסים, מאמריקן איידול מפרסומת - מה שיש. העיקר שמישהו יגיד שם משהו על קשר חיובי או שלילי בין שני משתנים...

מה שכן, במהלך שיטוטי ביוטיוב בחיפושים נואשים אחרי חומרים טובים להראות להם, נתקלתי בכל מיני דברים משעשעים שלאו-דווקא התאימו, אבל נורא מצאו-חן בעיני. אז החלטתי לשתף לפחות אתכם:

אז הנה קטע מגניב מאוד (מבית מייקרוסופט) של שיחה בין מפרסם לצרכן

את הפרסומת המעולה הזו רציתי להביא להם איכשהו בהקשר לסקסיסטיות בפרסום, אבל לא מצאתי לזה מקום

יש גם את הקטע החמוד הזה, שמצאתי כשלא מצאתי כלום ב correlation וכתבתי relationship. אם לא אמצא משהו אחר - אעשה להם גרף שמראה על הקשר בין הזמן שאנשים חיים ביחד וכמות האהבה ביניהם...

לסיום, הכי טוב זה זה. הייתי אמורה איכשהו לשלב אותו כשדיברתי על משתנים אופרציונליים, אבל בסוף המרצה לימדה את זה, ואני נשארתי עם חצי תאוותי בידי...

כבר קצת שכחתי, והנה ביומיים האחרונים הזכרתי לעצמי: כשאני בדכאון (אמיתי כזה, שגורר אחריו מרמור וקנאה ושפעת וייאוש מחיי הרווקות שלי ומעיכות וחוסר יכולת לצאת מהבית), יש שני דברים שממש יכולים לעזור לי:

האחד הוא לצאת לפגוש חברים. בעיקר כאלה שכבר הרבה זמן לא ראיתי. במיוחד אלה שלא נרתעים מהמילה "דכאון" ולא בורחים אלא מנסים להבין את המהות של זה ולמוסס לי את הבאסה עם מלא חיבוקים ואהבה ואמונה בי. לפעמים אני צריכה לבקש את זה. ולפעמים גם יש להם זמן ויכולת לתת. ואז קצת פחות עצוב ובודד לי. וגם זה ממלא לי את הזמן במפגשים במקום בהשתרעות חסרת מעש בבית. וזה עוזר. בחיי שזה עוזר.

השני הוא שופינג. תמיד חשבתי שצוחקים איתי על הקטע הזה של השופינג, אבל בשנים האחרונות גיליתי שזה מעלה לי את האנדורפינים בגוף ועושה לי שמח בלב. זה עדיין לא פרוזק, כמו שמנסים להציג את זה בפרסומת (למנגו, אם אני לא טועה), אבל זה לא רחוק. לחגים האחרונים לא קיבלתי מתנות בכלל. מוועד המורים, שלו אני משלמת במילא ממיטב כספי, קיבלתי עציצון של במבוק שמאוד שימח את ליבי כי את העציצון הקודם שהיה לי השארתי לזה שנכנס לבית הקודם שלי. אבל חוץ מזה אני עוברת את החגים נטולת מתנות. הדכאון צרח לי באוזן לכעוס ולהתמרמר אבל במקום זה החלטתי פשוט לדחות קצת את הכניסה לאתר של הבנק שלי כדי לראות את מצבי העגום ולצאת למסע קניות של דברים שאני באמת באמת רוצה לעצמי!

אז בשישי, אחרי שעור יוגה לא קל בכלל, לקחתי את האופניים ונסעתי למחסני חשמל, שגיליתי שכה קרובים אלי. היו שם מליון אנשים ואני לא היססתי הרבה וקניתי את הטלפון (בזק) האלחוטי הכי זול שהיה (99 ש"ח), אחרי שהפנסוניק העתיק שלי החליט לפצוח בשביתת 7 ו- 4 ו- 0 וגם לצווח אחרי רבע שעה שיחה שאין לו בטריה. קניתי גם טוסטר שעושה משולשים ששווים 2 נקודות בלבד בחישובי הנקודות שקצת התחילו להתערער אצלי בזמן האחרון בשם המצברוח הרע. גם הוא ב- 99 שקלים חדשים בלבד. לא היה לי פשוט לסחוב את שתי הרכישות החדשות שלי על האופניים, אבל בסופו של דבר הגענו הביתה בשלום, הטענתי את הכסוף החדש ושמתי לי מיד שני סנדוויצ'ים (מלחם קל) וגבינה צהובה (קלה גם, נו) עם עגבניות ופטריות בטוסטר החדש. להיט! איך חייתי בלי זה עד עכשיו?

היום, אחרי שבכיתי לפסיכולוגית שלי על מר גורלי, החלטתי להמשיך במסע. אז עצרתי במשתלה (שהיא מבחינתי הקניון האולטימטיבי) וקניתי לעציצים שלי זבל אורגני משובח (14 ש"ח) למען יתנו את פריים וגם עציץ של כוסברה (6 ש"ח) שתמיד חסרה לי בתבלונים. כשבאתי לשלם גיליתי שאין לי ויזה. כלומר, שכחתי אותה אתמול בלילה בבר-גיורא. בטלפון הם אמרו לי שזה שם. למרבה הפלא דווקא נהיה לי מן חיוכון קטנטון כי ידעתי שאני אהיה חייבת, כבר על הדרך, לעשות סיבוב קטן בדיזנגוף סנטר.

אז אחרי שדיגמתי את עצמי בחניה באזור נכנסתי לסנטר ומשם לגולף אנד קו (הכה אהוב) וקניתי ארבעה ספלים יפהפיים בדיוק בגודל שאני אוהבת ועם ציור של חתול מגניב מבפנוכו (9.90 לאחד) ואז נמשכתי להכנס לחנות של הפאזלים, שבחיים לא הייתי בתוכה, וקניתי לי פאזל מגניב בכסף רב. המוכר שאל אותי אם זה לכבוד יום כיפור. האמת שלא חשבתי דווקא על יום כיפור. הוא סיפר לי שזו התקופה הכי טובה בשנה למכירת פאזלים. שערו לעצמכם! כשלעצמי - בטיפול האחרון שהיה לי ביום חמישי ישבתי עם ילדה ועזרתי לה להרכיב פאזל של 200 חלקים עם ציורי סוסים א-לה דיסני. הייתי צריכה לעצור בעצמי מלהרכיב את החתיכות במקומה וקלטתי שאני בעצם נורא אוהבת, ולמה שלמטופלים שלי יהיה ולי לא? אז קניתי לי אחד של אלף חתיכות עם ציור של בית קפה אירופאי. אולי זה קצת מעט אבל צריך להתחיל במשהו (139 ש"ח). ואז גיליתי שהפאזל השני הוא ב- 50% אז קניתי אחד של נסיכות לאחיינית הגדולה שלי, כדי שיהיה לנו מה לעשות כשהיא תבוא לבקר את הדודה שלה. בינתיים תעסוקה ליום כיפור בטוח יש.

אני קולטת שכל זה עשה לי חשק לעוד. אני לא באמת צריכה שום דבר, אבל הקניות האלה כל-כך כיפיות! וממכרות! הפרגון העצמי הזה שימח אותי יותר מכל מתנה שיכולתי לקבל. עכשיו, ברשותכם, אני אלך לי לאכול איזה טוסט משולש מהלחם הקל שקניתי בדרך בלחם תושיה (אומרים שהוא הכי טוב שיש. וגם לא הכי יקר!) ואחר-כך אקח נשימה עמוקה ואכנס לבדוק את חשבון הבנק שלי.