Fucking Union

בכל אחד מבקרי ראשון שני ושלישי השעון מצלצל לי בנודניקיותו בשבע. מוקדם לי שבע. אני מנסה להתעלם אבל מבינה שהקימה הכרחית והברזות מכל סוג שהן כמעט ולא באות בחשבון. אני מושכת את עצמי מהמיטה ומנסה להתארגן ביעילות למרות שקורי השינה עוד פרושים לי על כל הנפש. בשמונה כבר אשב מול המטופל הראשון שלי או אחד ההורים שלו - לפעמים בחדר הטיפולים שעיצבתי לפני שנתיים בבית-הספר, לפעמים בישיבה מזרחית על שטיח מאולתר בפינה של גן ילדים - ואטפל.

עד אז אני מוצאת נחמה פרטית קטנה בקפה שאני מכינה לי לנסיעה - כוס חד פעמית עם מכסה פלסטיק מלא בנוזל החם והמעורר הזה, שמתיישב בשקע העגול ליד תיבת ההילוכים ומתחת לרדיו שמנגן לי שירים של בוקר.

כבר כמה חודשים שאני מתחבטת עם שאלת המשך עתידי כמטפלת. גם אם ברור לי שהמסגרות שאני עובדת בהן לא מתגמלות אותי - כלכלית, נפשית ואינטלקטואלית - עדיין קשה לי לחשוב על עצמי בלי הילדים בחיי, בלי היצירה, בלי יופיה של הנפש, בלי הזהות שלי כמטפלת שעמלתי שנים כה רבות כדי לטפחה מול עצמי. אבל ההחלטה נפלה בשבוע האחרון, מבלי ששיתפתי בה את המנהלות שלי, ואיתה ההקלה העצומה שבידיעה שכל הסבל הזה, כל הכאב, כל הדמעות והאבל וקשיי החיים - כל אלה ששייכים לאחרים יתרחקו ממני לזמן מה.

נותרו עוד 7 שבועות עד סוף השנה. בחדר הטיפולים בבית-הספר תלויים סקוטשים עם קרונות של רכבת, ממוספרים מ-7 עד 1. הרכבת תלויה שם מתחילת השנה ואני יודעת שזה הזמן להתחיל להביא אותה לתחנה האחרונה. מורידים את הקרון השביעי, ואז השישי ואז החמישי... ואני כבר יודעת שזה עוזר לילדים לעבד את תהליך הפרידה בדרך שהיא גם ויזואלית וגם סימבולית וגם מאפשרת מרחב.

פתאום קלטתי שבזמן שהקרונות הם של הילדים, בשבילי הספירה לאחור מתחילה עם כוסות הקפה שאני עוד צריכה לקנות לעצמי. עוד 20 בקרים נותרו לי להעביר בדרך הזו, המתעוררת אל יום מלא בהכלה של אחרים. עוד 20 כוסות קפה ו- 20 מכסים. עוד 20 בקרים עם ילדה אחת חכמה ושותקת, ילדה אחרת שאיבדה את אימה בפתאומיות רק אתמול, ילד שלא מצליח להאמין בעצמו, ילד אחר שלא יודע איך לגרום לסביבתו לאהוב אותו, אמא שעסוקה בעצמה יותר מאשר בילדיה, אבא שמתקשה לגדל לבד את ביתו אחרי שהבריח אותה לארץ והשאיר את אימה מאחור... לכל מטופל יש סיפור מלא ועגול, עם היסטוריה עשירה, משפחה מורכבת, שאלות שאין עליהן תשובה, רגשות שעולים על גדותיהם - ומכל הסיפורים האלה אני צריכה להתחיל עכשיו להיפרד.

הגשם שירד לפנות בוקר העיר כנראה את פילי, שבתורה העירה אותי. חשבתי לרגע שזה קצת לא הגיוני להקים את עצמי מהמיטה בשש ומשהו, אבל הריח הסתוי של הגשם בחוץ, שהתערבב לי עם ריח הפריחה השכונתית שלווה בציוצי ציפורים משכימות קום שכנעו אותי להתחיל את היום. אחרי הכל - יש הרבה מה לעשות היום לפני שאני מתחילה ללמד. לבדוק עבודות, למשל. לא שעשיתי את זה עד עכשיו. העדפתי הרבה יותר להתעסק עם תמונות מיום העצמאות בפייסבוק, אבל העובדה שעדיין מוקדם די מבטיחה.

בינתיים אפשר לכתוב פוסט.

אני לא בנאדם של בוקר. הרבה יותר נעים לי להיות ערה בשעות הקטנות של הלילה. אבל גם בשעות המוקדמות האלה, אני מגלה, יש קסם. בערוצי הרדיו שיש לי מהטלויזיה 88 משמיע שקט משום מה, אז עברתי לקול המוסיקה. כמה זמן לא שמעתי מוסיקה קלאסית! אני זקוקה בדרך-כלל למצברוח מיוחד בשביל זה, אבל איכשהו למרות שמצב הרוח לא מצויין כרגע, המוסיקה הזו טובה לי. והשדרן מרגיע. אפילו דיווחי התנועה נשמעים נהדר כשהוא מדבר ברוגע על העומסים והפקקים על הכבישים.

בוקר יכול להיות זמן מאוד חיוני, עם תכנונים ומחשבות על היום שבפתח, עם תקוות לארועים מפתיעים או למפגשים מעניינים, עם איזה שיר שיעשה את היום. שמונה. 88 חזרו לשדר עם התנצלות רפה על נפילת המתח שהיתה להם בלילה. הם מתחילים עם good morning sunshine ואני נדבקת באופטימיות. גם אצלי יש נפילות מתח כל הזמן. רגעי השקט שמגיעים אחרי שיעור שהתאמצתי בו מאוד לגרום לסטודנטים להקשיב ולהתעניין, הסצנה בה אני סוגרת את שער הגן מאחורי ומנופפת למטופלים הקטנים שלי לשלום, הלבד אחרי אחר-צהריים מהמם עם חברים על הגג שלי, הנסיעה הביתה בכבישים המהירים והחשוכים אחרי שיעור ציור, השניה שבה אני מכסה את עצמי בפוך ואומרת לעצמי לילה טוב.

אולי אני צריכה להפוך למומו של בוקר.