Fucking Union

מוזר, איך שהתחילה לי השנה הזו. מאז התחלתי את חיי הבוגרים מעולם לא היה לי כל-כך הרבה זמן פנוי. הוא לא היה אמור להיות פנוי באמת. תיכננתי לי את מערכת השעות והימים כך שיהיו לי יומיים וחצי פנויים בשבוע כדי לשבת על הדוקטורט, אבל הדוקטורט (שוב, בפעם האלף) גוסס ואני מוצאת את עצמי חצי מובטלת. מצחיק, כי למרות שאני עובדת כל-כך מעט מעולם לא הרווחתי כל-כך הרבה. גם לא כשעבדתי בהייטק. בטח לא כשעבדתי בתור מטפלת. לכו תבינו את הקארמה שלי. דווקא כשאני לא מזיעה - דווקא אז יש לי שפע של זמן וכסף להנות מהחיים.

זה נשמע מעולה, אני יודעת. אבל אני לא ממש מבינה בזה. בבטלה, ז'תומרת. וגם נהיו לי די מהר עקצוצים לא נעימים בגוף. יש לזה כמה סיבות והעיקרית שבהן היא שלראשונה מאז חיי הבוגרים אני לא עושה שום דבר למען. זה לא נורא, אני אומרת לעצמי. ומשפחה וחברים מוסיפים: נתת מספיק, נגעת בכל הקושי שבעולם. ילדים בסיכון, פגועי נפש, משפחות במצוקה. את יכולה לנוח קצת.

אז ניסיתי. אבל לא ממש הצלחתי. החלטתי למצוא לי מקום להתנדב בו.

עכשיו, אתם צריכים להבין. חוץ מתירוץ הדוקטורט היו עוד כמה סיבות לעזוב לבינתיים את התחום הטיפולי. אחת מהן היתה שאני זקוקה לקצת שקט נפשי מצרותיהם של אחרים. הבנתי שאם להתנדב, אז זה אומר משהו הכי רחוק ממה שעשיתי עד עכשיו. וגם - שזה צריך להיות משהו קצת פחות עצוב, קצת יותר קליל, ובתוך ארגון שמצליח להחזיק את עצמו ואת המתנדבים שלו - מכל הבחינות.

חיפשתי קצת, דיברתי עם אנשים. מפעילויות פוליטיות, דרך מרפאות חוץ שונות ועד לתנו לחיות לחיות. ואז הגיע אלי מייל עם קישור לעיתון שהוציאה אגודת הסטודנטים במכללה בה אני עובדת. לא משהו חשוב. אבל הם סיפרו שם על כל מיני פעילויות התנדבות שהם מציעים לסטודנטים ואחת מהן תפסה את עיני: עבודה עם כלבי נחייה לעיוורים. חשבתי שאם הסטודנטים יכולים אז צוות ההוראה יכול גם. שלחתי מייל למרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים. הם חזרו אלי תוך 10 דקות. התרשמתי עמוקות מהיעילות (אני כלכך לא רגילה לעבוד במקומות מתפקדים). קבענו פגישה ליום ראשון הקרוב במרכז שלהם בבית עובד. על הפרק: אימוץ גור לשנה ו/או העברת סדנאות יצירתיות לעיוורים ו/או עזרה בהוצאת העיתון שלהם. מה שיש - הם ישמחו מאוד.

יש לי מלא מחשבות על העניין הזה, אבל הן עוד לא מגובשות. בעיקר סביב הרעיון של אימוץ גור ופרידה ממנו אחרי שנה לטובת אדם עיוור. אבל אין לי מה לפתח אותן בינתיים עד שאדע לאן נושבת הרוח. בינתיים אני רק יכולה להגיד שהעקצוצים מתחילים להיעלם. מה שעוד עוזר להם זה מסיק זיתים באזור טול כרם שכנראה אצטרף אליו בשבת הקרובה. אף פעם לא הייתי בשטחים הכבושים, אבל אולי הגיע הזמן לתרום גם משהו מהכיוון הזה.

היום הוא יום החופש הראשון שלי. הוא יימשך רק עד מחר, שאז יש לסטודנטים שלי מבחן ועבודה להגיש, אבל הוא עדיין יום שלם של חופש.

חששתי מפניו, אני מודה. את היומיים האחרונים, שהיו אמורים גם הם להיות חופש, העברתי בהרבה עשייה מקושקשת. נפגשתי קצת עם אמא ועם חברים ועניתי לעשרות רבות של מיילים מהסטודנטים שלי, שבלחץ היסטרי מהמבחן שהם חווים אותו כמפלצתי ומהעבודה הענקית שרק עכשיו נזכרו לקרוא את ההוראות שלה. צלצלתי להתבכיין לדוקטורית, בדרמטיות האופיינית לי. הדוקטורית לא התרגשה ורק אמרה שאני פראיירית ושאני צריכה להודיע להם שאני בחופש. אני - יש לי מוסר עבודה גבוה אני - אבל עוד לא קרה אף פעם שבוס אמר לי לקחת הפסקה או לצאת לחופש ולא נעניתי.

אז אתמול אחר-הצהריים השארתי הודעה אוטומטית במייל של המכללה שאני On vacation עד רביעי ואיחלתי להם בהצלחה בבחינות. ברור לי שמד הלחץ שלהם עולה ככל שמתקרבת הבחינה, וברור לי שיש לי היכולת להרגיע אותם בהסבר קצר וחיוך וירטואלי. אבל העסק הזה הושיב אותי שעות ארוכות מול המחשב והם שואלים שאלות מאוד מפגרות ו/או כאלה שאי-אפשר לענות עליהן במייל ובדקה התשעים ובמיוחד - כאלה שאני יודעת שבמילא לא יופיעו בבחינה. לעומתם - שיתחילו לנשום לרווחה מחר בצהריים - אני אז רק אתחיל לעבוד בטירוף על לבדוק להם את המבחנים והעבודות. אז צודקת הדוקטורית: רגע מנוחה גם לי מגיע.

אבל, כאמור, חששתי מהמנוחה הזו. תמיד אני חוששת מהכלום. באופן מודע החלטתי לא לעשות תוכניות לימים האלה כדי לנסות להתמודד בגבורה עם השקט. תכננתי לנטרל את כל מלאי הדרמות שרדפתי אחריהן ושרודפות אותי. אני רוצה להתחיל לחיות ללא דרמות. זו גם הסיבה שהחלטתי להפסיק לטפל לעת עתה. ואני חושבת שאני יכולה לעשות את זה אם רק אצליח למצוא את ההנאה שבשקט. עד הרגע שבו הודעתי במייל שאני בחופשה, התרחשו מלאי סערות: הסתכסכתי עם אישיות מפורסמת במכללה והתפייסתי איתו, העלבתי חברה והתנצלתי, התעצבנתי על סטודנטים, נכנסתי ללחץ מענייני הדוקטורט, נכנסתי לעוד ויכוח נוקב עם הבחור שנגמר בהחלטה סופית שלי שדי באמת, פגשתי את השף במקרה בשדרה (והרגשתי שהוא כבר הרבה מאחורי), עשיתי, אמרתי, כתבתי, עניתי, החלטתי, הגבתי, התייעצתי ו... די. דרמות יקרות, לכו מפה, אני בחופשה!

בערב, אחרי ה on vacation, הלכתי לצייר. בדרך-כלל אני מציירת בימי רביעי, אבל ברביעי הזה יש גרמניה-ספרד שאני חייבת לראות. אז נסעתי לסטודיו אתמול. הזמן שבו אני מציירת הוא זמן-הקסם שלי. מקלט. ממ"ד. גם אם יפלו פגזים כבדים, גם אם סוף העולם יתרחש, בזמן שאני אצייר אני לא אשים לכל זה לב. כבר שנים שזה המקום שמגן עלי, לשעות ספורות, מפני הסערות שמלוות את חיי. זה לא נשלט. אני פשוט כל-כך מרוכזת במעשה הציור עד שבאמת אין בתוכי מקום לשום דבר אחר - מטוב ועד רע.

וגמרתי את הציור הזה, שלמרות שלא בא לי לתלות אותו בשום מקום, אני חושבת שהוא כרגע האהוב שבציוריי:

ולראשונה מזה ימים ארוכים הלכתי לישון בלי מזגן וישנתי כמו תינוק, והתעוררתי מאוחר, ואני בחופש ושקטה.