Fucking Union

מקבץ תמונות מקרי מהשנה החולפת בחיי (וגם שיר), לכבוד יומולדתי. קצת עבודה, קצת בית, קצת חוץ, קצת אהבה, קצת חברים, קצת פילי, קצת ציור, הרבה אני ו...הופ. גדלתי בשנה.

פריחה

שקיעה

דרכים

יצירה

עבודה

אהבה

חברים

שחרור

בית

וכל זה שלא לשכוח, שבתוך כל הכאוס, ואולי דווקא בזכותו, קיים היופי שבחוץ ושבפנים

   לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל   

   עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,   

   עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,   

   לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.   

   לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל   

   בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,   

   לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,   

   לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל

                                           (לאה גולדברג)

זו תמיד דילמה בשלב הכה מוקדם הזה - האם לתת לרגש ולהתלהבות לפרוץ החוצה בכל העוצמה כדי לשטוף את עצמי במקלחת מדהימה של אושר או להיות זהירה מאוד מאוד מאוד כדי לא ליפול אחר-כך על הפרצוף. וגם כאן בבלוג עולה השאלה הזאת: האם לספר לכם כמו שבאמת בא לי ולהנציח לעצמי רגעי התחלה נדירים ביופיים ומתפקעים מרגש או להתאפק עד שבאמת אדע לאן זה הולך.

אבל בא לי. זה קצת חזק ממני. והשיר הזה תלוי מולי על לוח השעם כבר כמה חודשים ומתחנן שאעשה בו שימוש ראוי. בדרך כלל הוא לועג לי ולעיתים רחוקות הוא מפיח בי תקווה, שיום אחד אוכל להגיד את המילים שלו מכל הלב. בינתיים אני לא, אבל החלטתי לנצל את ההתרגשות הקטנטנה שמפעמת בי עכשיו, ושאני עושה באמת את כל המאמצים שלא תגדל בינתיים למימדים מלחיצים. אז בחרש, בטפיפות שקטות, שלא להעיר את השדים הרעים.