Fucking Union

הייתי קטנה. אולי בת 8. אולי קצת יותר. אני זוכרת משום מה את החניון הסמוך לבית הקברות בחיפה, שם קבורה הסבתא שלא הכרתי. היינו אבא ואמא ואחותי ואני. ואמרתי לאחותי שאני בחיים לא אתחתן. אחותי הנהנה. גם היא לא. אבל היא לא באמת התכוונה. אני כן. למה דווקא שם? לא יודעת. היו עוד הרבה מקומות וארועים בהם הכרזתי על כך, אבל כנראה זו היתה נסיעה משפחתית קשה במיוחד (הן תמיד היו קשות), ואולי זה בצירוף עם הקבר והכאב של אמא שלי נחקק בי כזכרון חזק.

אני רואה את אבא שלי היום כבנאדם מקסים. אכפתי, טוב לב, ישר, חכם, רגיש. אבל בילדותי לא ראיתי את כל זה. לא התביישתי להגיד לאורך כל הילדות שלי שאני שונאת אותו ושאני רוצה שאמא שלי תתגרש ממנו. ילדות אמורות לאהוב את אבא שלהן, לא? אבל אבא שלי לא איפשר לי לאהוב אותו. הוא היה חוזר מיום עבודה ומטיל טרור בבית. צורח, בועט בחפצים, מקלל את היום שבו נהייתה לו משפחה. הוא לא נגע בנו פיסית, לטוב ולרע. אבל הוא דאג לבעוט בנעליים שהיו זרוקות בסלון או להעיף את כל החפצים שעל שולחן הכתיבה שלי על הרצפה כי לא יכל לסבול את הבלגן. ואני הייתי בוכה. בוכה, מתכופפת לרצפה, ומתחילה לסדר הכל בחזרה, לאט לאט. אחותי טוענת שאמא שלי היתה שם, הגנה עלינו מפניו, ספגה את כל העצבים במקומנו. אני לא זוכרת את אמא שלי ברגעים האלה. אני רק זוכרת אותו צועק ואותי בוכה. לפעמים הייתי חכמה יותר והולכת לחברות לפני שהוא היה מגיע הביתה. בריחה והימנעות התגלו כדרכים מצויינות להתמודדות. אבל כשלא הספקתי הייתי חוטפת. ואז, אחרי שהכל נרגע כביכול, הולכת לאמא, שעיניה היו אדומות, וצועקת עליה שתתגרש ממנו כבר.

מאז שאני זוכרת את עצמי ילדה, חקוקה בי השבועה הזו שבחיים אני לא אתחתן.

רק כשיצאתי מהבית, מיד אחרי השחרור מהצבא, היחסים איתו התחילו להתאזן. הוא עבד בירושלים והיה מסיע אותי - בהתחלה כדי לחפש דירה ועבודה, אחר-כך כדי לעזור לי להעביר חפצים לדירה שלי ברחביה ומאוחר יותר כדי שאוכל להעביר את הסופ"ש בבית שבהרצליה. בתקופה הזו התקרבנו מאוד. בעליה לירושלים או בירידה ממנה היו לנו הרבה שיחות על העיר שאני אהבתי ושהוא שנא (גבעת התחמושת הותירה אותו מצולק נפשית יותר ממה שהוא מוכן להודות), על עבודה, על לימודים, על החיים, על א' החבר שלי אז שידעתי שלא אתחתן איתו כי הרי אני בחיים לא אתחתן. כשהאחייניות שלי נולדו כבר בכלל אי אפשר היה לזהות את האבא שפעם היה. היום הן מאוהבות בו לגמרי. אפילו אמא שלי כבר לא מבקשת ממני יותר לנסוע איתה לחו"ל, אלא לוקחת אותו. עדיין קשה לה איתו בטיולים. הוא לא איש קל - במיוחד במקומות ומצבים שהוא לא מכיר, אבל היא נהנית איתו. ורק אני נותרתי עם שבועת הילדה ההיא, שנשבעתי בזמן שכל שאר חברותי תכננו את שמלת הנסיכות שילבשו ביום חתונתן.

פיתחתי נוגדנים. נוגדני זוגיות. רציתי לכתוב עליהם כאן. בכלל אני כבר כמעט חודש כותבת כאן כלמיני פוסטים בראשי, ולא מפרסמת אותם. משהו בי או בזוגיות הנוכחית או במי שקורא אותי לא מאפשרים לי. רציתי לכתוב על הנוגדנים ויצא לי אבא. כמה פרקים רצופים של העונה הראשונה של "האוס" השפיעו עלי, כנראה, ללכת אחורה ולפשפש קצת בהיסטוריה המשפחתית. לפני שמתארים את הנוגדנים צריך לבדוק מה הצמיח אותם. זה רק אחד מהם. היתה שם קללה. קללה שהטלתי על עצמי. אני צריכה לאסוף עכשיו את קמרון וצ'ייס ופורמן שיתחילו להעלות כלמיני השערות נסיוניות לגבי הדרך הכי טובה להסיר אותה. הייתי אומרת שגם את האוס עצמו אני צריכה, אבל נדמה לי שבתחום הזה הוא, איך לומר, קצת חלש.

ולכם אני אומר, באיחור לא ממש נסלח: תודה על הברכות ליומולדת. נגעתם לליבי. סליחה שלא עניתי עליהן. זה היה אחד מימי ההולדת הכי גרועים שהיו לי בחיים. עם דכאון וחברים נשמות ובכי וכל הג'ז הזה. ועם מערכת יחסים ישנה-חדשה שאני עוד לא ממש יודעת איך להשתיק בה את הנוגדנים המרימים, כמו תמיד, את ראשם המכוער.

ברצוני להזכיר

להנהלה

שהמשקאות מהולים

ושלנערת המלתחה

יש סיפיליס

ושהתזמורת מורכבת

ממפלצות אס-אס לשעבר

אבל מכיוון שזהו

ערב השנה החדשה

ולי יש סרטן השפתיים

אחבוש את

כובע הנייר על

זעזוע המוח שלי וארקוד*

סבתא יקרה,

מעולם לא אמרתי "סבתא" לאף אחת. אז חשבתי שזה רעיון טוב להתנסות בזה פעם ולכתוב לך מכתב וירטואלי פה בבלוג שלי. לא הכרתי אותך, את יודעת. רק מעט הסיפורים של קרובי משפחה ואיזו תמונה מטושטשת שלך מספרים לי את הסיפור שלך ששופך נקודות זעירות של אור על סיפור החיים של אמא שלי וקמצוצים של תובנות על הסיפור שלי עצמי.

במשך השנים אספתי עליך עוד ועוד עדויות, אבל אני יודעת שזה כלום לעומת החיים השלמים שחיית. ובכל זאת... אני יודעת שבעודך ילדה אבא שלך נהרג כחייל פולני במלחמת העולם הראשונה. אני יודעת שעברת לגור אצל הדוד העשיר בוינה, שם היית מעין משרתת בביתו המפואר. בתמורה הם מימנו לך לימודים גבוהים לאמנות שהפכו אותך למעצבת כובעים ופריטי כלה בהמשך חייך. מסיפוריה של בת דודתך, שחיה חיים מכובדים בתל-אביב, אני מבינה שהיה לך שם בוינה רומן עם גבר נשוי ושבגללו לא עזבת את העיר שאהבת עם עלייתו של היטלר לשלטון כמו שהדודים שלך עשו.

אמא מספרת שרק כשראית במו עינייך את הטרנספורטים של היהודים הצלחת לנתק את עצמך מהפנטזיה שחיית בה בוינה הנפלאה וברגע האחרון ממש הגעת ארצה. בישראל פגשת את אח שלך שעלה לפניך מפולין, אבל אז גם תחיל להתחוור לך גודל האסון. אני תוהה מתי גילית שלא תראי עוד לעולם את אימך וכל שאר אחייך ואחיותייך שנרצחו.

בחיפה המשכת לדבר גרמנית, מתכחשת לשפה החדשה ברחוב. נישאת לבחור יהודי שברח מעיר תעשייה בגרמניה ואיבד גם הוא את רוב משפחתו. הוא היה מצחיק ומוסיקאי מחונן, אבל זה לא עזר להשיב את השמחה לחייך שנקטעו בוינה האהובה. אמא מספרת על בתי-חולים ועל שוקים חשמליים, אמא מספרת על טוב ליבך ועל הגאווה העצמית שלך. אמא תמיד חוזרת ואומרת שאם היית בחיים היית יכולה להיות סבתא נפלאה. אני מניחה שהיא צודקת. תדעי לך שהיא סבתא מקסימה לנכדות שלה והן אוהבות אותה מאוד.

בגרמניה של שנות החמישים המאוחרות הבטיחו פיצויים לכל היהודים שאיבדו את נכסיהם במלחמה וישובו לגור שם. בעלך לקח אותך ואת שני ילדיו מישראל חזרה לעיר הולדתו. ביחד ראיתם את משפט אייכמן בטלויזיה הגרמנית. אני לא מצליחה להבין אילו יחסים היו בינך ולבין בעלך, שגרמו לך ולאמא שלי לחסוך כסף משלכן בהיחבא ולעלות בסופו של דבר חזרה לארץ, מבלי לראות אותו שוב לעולם. גם בסיפורים על גרמניה אמא מתארת זכרונות שלה מגיל ההתבגרות עם ביקורים בבתי חולים פסיכיאטריים. 

כל-כך מעט אינפורמציה וכל-כך הרבה השלמות שאני עושה לסיפור הזה שלך, סבתא. בגיל 12 כתבתי בעבודת השורשים שלי שנפטרת בגיל 62 ממחלה, ואף הקדשתי לך את העבודה. במשך שנים סיפור חייך ומותך היה סוד גדול שאמא הסתירה מפני ומפני אחותי. רק כשהייתי בת 17 כינסה אותנו וסיפרה לנו על ה"מחלה" הזו. אני מנסה לדמיין את שמונה השנים שעברו עליך מאז חזרת לארץ ונפרדת מבעלך שנשאר בגרמניה עד סוף חייו. את הפגישה המחודשת עם בנך הבכור שחזר בעקבותיכן לארץ, את הפרידה ממנו כשהחליט לרדת לארצות הברית, את המפגש עם החתן החדש - אבא שלי ומשפחתו המוזרה, את קשיי השפה והתרבות, את שברונות הלב, את האבל על המשפחה שלך, את האהבות שהשארת בוינה, את הקרע והדכאון והאשפוזים. ולצד כל זה את הלקוחות המכובדות שלך שהיו באות לרכוש כובעים יוקרתיים או הינומה מיוחדת בחנות הלבנה שלך בחיפה ואת הבשורה על כך שאמי בהריון עם אחותי.

אני שוב ושוב שואלת את עצמי מה גרם לך לעשות את זה. לנטוש כך את העולם. לנטוש כך את אמי, בשלב כה מתקדם בהריונה, כשיש לה רק אותך. אמא שלי ניסתה לחנך אותי ואת אחותי כל החיים להיות עצמאיות ולא להיות תלויות בה. את היית כל עולמה והיא לא רצתה שיקרה לנו מה שקרה לה, רגע לפני שאחותי נולדה.

בביקורים שלי בחיפה בילדותי, היינו מבקרים תמיד את אחיך ואשתו בביתם היפה בכרמל. אחרי שגיליתי את הסוד הנורא היה לי קשה להתקרב לדירה ההיא. אני לא יודעת איך אמא שלי הצליחה כל השנים האלה לחזור שוב ושוב לדירה, להביט בחלון הגדול ובנוף הירוק היפהפה שנשקף ממנו. אותו החלון דרכו בחרת לסיים את חייך.

בעזרת קשרים סידרו שלא תיקברי מחוץ לבית הקברות, מה שאיפשר לאימי כל שנות ילדותנו להסתיר מאיתנו את העובדה ששמת בעצמך קץ לחייך.  בעלך - סבי - לא הגיע להלוויה שלך. מעט המשפחה שלך האשימה את אמא על שלא שמרה עליך מספיק טוב. אחותי נולדה שלושה חודשים מאוחר יותר לאמא צעירה מוכת אבל, רגשות אשמה ובדידות. פעם כשדיברנו על דכאון לאחר לידה היא צחקה ואמרה שלה היה דכאון שלפני לידה. מבעד לצחוק העיניים שלה התלחלחו.

סבתא, הסיפור שלך מלא בחורים. לפעמים אני ממציאה להם מילויים, לפעמים אני מקבלת במפתיע עוד פרט. רק לאחרונה סיפרה לי פתאום אמא שאת החזה הגדול שלי קיבלתי ממך. את העיניים האפורות שלך, לעומת זאת, אף אחד לא קיבל. גם לא את האף היפה. אחותי ואני, שמציירות, חושבות שאולי את כשרון הציור קיבלנו ממך, כי מי במשפחה עוד מבין משהו באמנות. שאלת הגנים עולה בהקשרים שונים. אני רוצה להאמין שהיית מדוכאת בגלל הנסיבות. שמי יכול להישאר שפוי אחרי שהוא מאבד משפחה וחברים ונאלץ להגר לארץ שאין לו שום קשר אליה או רצון להיות בה. אבל מחלות נפשיות הן גנטיות, ולא פעם עולה החשש אצלי ואצל אחותי שגם קצת מזה ירשנו ממך.

סבתא, חבל שלא הכרנו. כל-כך הרבה ניסיתי לאמץ לי סבתות אחרות בחיים, ללא הצלחה. אני מניחה שהמקום הזה של אהבת סבתא, תמיד יישאר אצלי חסר. ואני לא מאשימה אותך על זה. אני חייבת להאמין שפשוט לא יכולת אחרת, שהחיים היו עבורך מקום בלתי נסבל עד כדי כך שאפילו הנכדות שבדרך לא הצליחו לרכך אותם עבורך.

נוחי על משכבך בשלום. בצפירה של יום הזכרון אחשוב על משפחתך שלא הכרתי ובקיץ אבוא לבקר אותך בבית הקברות היפה בחיפה, עם אמא ואבא, כמו בכל שנה.

מומו.

*לאונרד כהן, בתרגום קובי מידן