לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 48





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דברים שאני לא מסוגלת לעשות בשבועות האחרונים


להכנס לישרא. שלא לדבר על לקרוא בלוגים. או להגיב. ולכתוב בכלל קשה לי מאוד. וזו תעלומה. כי עד עכשיו תמיד השתמשתי באנשים ובכתיבה כדי להתמודד עם מצוקות, ועכשיו אני מוצאת את עצמי נמנעת.

 

להגיע לקאנטרי שלי. לא יוגה ולא שחיה. הכל קפוא לי בגוף. לא יכולה לחשוב על להפעיל אותו מחדש במקום הזה. כן מצליחה לדווש על האופניים בימי השמש, למרות שאני מתה מפחד שאני אפול ואשבור שוב את הפרצוף שלי.

 

לצאת מהבית בלי איפור. חייבת להסתיר את הפנים שלי מתחת להרבה מייק-אפ כדי שלא ידעו מה קרה לי שם. ולא שמישהו בכלל שם לב. אבל איכשהו לא הגיוני לי שלא רואים מבחוץ את מה שגורם לי ללא הפסקה לתחושה הבלתי נסבלת בכל אזור הפה.

 

בכלל לצאת מהבית הפך להיות משימה קצת מלווה בחרדה עבורי. אם אני צריכה להוריד איתי את הזבל זה הכי נורא.

 

להתנשק. ולא שלא ניסיתי. אבל זה כאב. ולא אמרתי שכואב מההתחלה ועד הדייט האחרון, שאז לקחתי אופטלגין נוזלי בזמן שכיבדתי אותו בעוגת תפוחים שאפיתי. ואז זה נגמר.

 

לטפל בילדים. אני נאלצת לעשות את זה שלוש פעמים בשבוע, אבל מרגישה מאוד חסרת כוחות נפש בשביל זה כרגע. איכשהו הטיפול מתרחש, אבל ברור לי שמטופליי הקטנים יכלו להרוויח מטפלת טובה בהרבה בתקופות אחרות בחיי.

 

להגיד כמה אני מתגעגעת. נראה לי שאני מפחדת להיראות תלותית או מסכנה. מזל שהחברים שלי מבינים ואומרים לי את זה בעצמם בדרכם המיוחדת.

 

 

אני כן מצליחה לפרגן בענק לשתי חברות שילדו תינוקות חדשים, להתפעל מהפלא הזה, להנות מלהחזיק ולהסניף את הגורים האלה. אני גם מצליחה לבדוק מבחנים עד השעות הקטנות של הלילה, להנות מהמוסיקה ש- 88 שמים במהלך היום וגלגל"צ במהלך הלילה, לעשן מלא, לצייר, לקרוא ולהיפגש עם חברים ומשפחה, כך שלא הכל כזה נורא.

 

סליחה סליחה שנעלמתי מחייכם. לפעמים כל זה פשוט יותר מדי בשבילי. והשיר הזה, בביצוע החדש של רונה וברי, פשוט נוגע לליבי:

 

נכתב על ידי , 2/2/2010 18:20   בקטגוריות ימים לבנים, לא מחוברת, קרובה לאספלט  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרדמה


ניסיתי להשאר מחוייכת ואפילו תכננתי לכתוב בתגובה לאולי-בשורה פוסט על הנשיקות הטובות והגרועות בחיי.

חשבתי שגם על זה אני הולכת להתגבר בקלות.

אבל כשצלצלתי לאמא שלי להגיד לה מה אמרה רופאת השיניים פרצתי בהתייפחות, שנמשכת גם עכשיו.

לא. אני לא יכולה כרגע לצחוק על זה ולא יכולה לכתוב פוסט על נשיקות.

האולי-בשורה הזו דרמטית לי מדי ואני חושבת שאני עוד קצת בשוק ממנה.

 

השפה התחתונה שלי עדיין רדומה, אמרתי לה. מיכל, רופאת השיניים שאימצתי לרגל ארועי הנפילה, שהיתה זו שאמרה לי לפני שבוע שהכל יהיה בסדר, שהנפיחויות ירדו ושאני אחזור לעצמי צ'יק-צ'ק, הביטה בי בדאגה. כבר עברו עשרה ימים מאז שהזריקו לך לשם זריקות הרדמה, חשבה בקול רם, זה כבר היה צריך להשתחרר. זה עוד רדום לי, חזרתי על עצמי, לא ממש קולטת מה היא אומרת. למה את נראית מודאגת? שאלתי בטמטום חושים. מה, הכל את מצליחה לראות עלי? חייכה. למה את מודאגת? התעקשתי. תשמעי, מיכל הרצינה, יש סיכוי סביר שזה לא יעבור. מה - שאני אשאר ככה לתמיד? עם השפה הרדומה הזאת? כן, אמרה. עוד אי-אפשר לדעת בוודאות, אבל זה בהחלט יכול לקרות.

 

אז בדרך חשבתי על כל הנשיקות הטובות והרעות שהיו לי. וחשבתי גם כמה אני אוהבת להתנשק. כמה אני אוהבת מגע שפתיים וכמה חשוב לי למצוא את הגבר שאיתו הנשיקה תהיה טובה ורכה וסוערת כמו שאני אוהבת. וכמה כל זה הולך לעזאזל אם האולי-בשורה הזו תהפוך לבשורה של ממש.

 

בא לי למות

נכתב על ידי , 13/1/2010 11:06   בקטגוריות אלף עזאזלים, לא מחוברת, קרובה לאספלט  
55 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
99,877
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)