פילי מייללת מבחוץ. אני מתעוררת ופותחת לה את הדלת. שתינו חוזרות למיטה החמה ואני שמה לב שאין עליה קולר. חצי ישנה עולה בי מחשבה: שזה יהיה הדבר השלישי ודי.
איזה שטויות. עוד כשהייתי ילדה סיפרה לי אמא שלי שדברים רעים באים בשלשות, ולא משנה מה חומרתם. המטרה ב'משחק' הזה היא לסגור מהר מהר שלשה. השעון מראה ארבע בבוקר ואני מנסה לספור: מה עוד קרה רע? דודה של קוקסט נפטרה. אז טוב, יש לנו מוות של דודה, איבוד הקולר של פילי והדבר האפל הזה. אני לא משתכנעת אבל גם לא מצליחה להירדם יותר וקמה לכתוב.
בבית-החולים אמרתי לה היום, אחרי שנרדם בלי בעיות, "הוא ילד טוב". די, ביקשה, אל תגידי את זה. כל פעם שאומרים עליו משהו טוב קורה לו משהו רע. איך בשניה נסחפנו, אני והיא, לקלישאות של אמונות תפלות. הוא ישן ואנחנו פיטפטנו לידו בשקט. זה לא מקום לילדים, חשבתי לי, כשבמיטה לידנו ניסתה אחת קטנטונת בלי שיער בכלל לצייר עם טוש שלא עובד. היא קטנה מדי, מלמלתי לעצמי. גם הוא קטן מדי לכל הדבר הזה, לעזאזל.
בעלה עם זיפים ומבט מיואש נפרד מאיתנו לשלום. תישן טוב, אני קוראת אחריו, לא לפני שאני מציעה שישכפלו לי מפתח של הבית שלהם כדי שאוכל לעזור בכל עת. כל-כך מעט אני יכולה לעשות. גם הם. תחושת חוסר האונים היא השולטת. וידוע שחוסר אונים הוא המרכיב העיקרי לדכאון. אני מחפשת מה אני יכולה בכל זאת לעשות. מפטפטת איתה כשהיא נכנסת - עם הבגדים איתם היתה כל היום - למיטה שליד הקטנצ'יק. מחשבה מתחילה להזדחל בי: ככה הם הולכים לחיות עכשיו הרבה הרבה זמן.
הוא כולו בן שנה וחצי. ג'ינג'י עם עיניים כחולות, מהמם, רגוע כזה. התינוק הכי רגוע שאני מכירה. ולמרות זאת בכל פעם שאני איתם אני חושבת לעצמי שלא הייתי רוצה ילדים. לא בינתיים. מאז שנכנסה להריון אני רואה את המאבק שלה לשמור על העצמיות המפוארת שהיתה לה קודם - את מלכת הכיתה שבה, המשוררת, הפסיכולוגית, האישה החזקה שקברה את אימה לפני שנים ספורות אחרי מאבק בלתי נסבל בסרטן. ועכשיו זה. גידול בגודל של כדור טניס בעמוד השדרה העדין שלו. כזה שאי-אפשר להוציא בגלל המיקום שלו. כזה שאפשר, אולי, למוסס עם כימותרפיה. ואולי גם לא. מחכים. הבדיקות עוד לא חזרו.
היא נכנסת למיטה בזמן שאני מקשקשת לה את העדכונים החמים על יושב הבר. מקווה, אולי, להסיח את דעתה. צמרמורת אוחזת בי כשהיא מתכסה עם שמיכות בית החולים. שונאת בתי-חולים. משהו מתמגנט מהידיים שלי לכתף הימנית שלה, אבל אני לא נוגעת. מאז התאונה שלי אני לא נוגעת באף אחד. פעם הייתי ממש טובה בזה - גם בלראות כיווצים וגם בלהרפות אותם. היום אני לא מעיזה. מחר אני אעשה לך קצת מסאז' בכתף, אני שומעת את עצמי אומרת. כן, היא נאנחת. הכתף שלי גמורה! הוא כל היום רק על הכתף הזאת כי הוא לא מסוגל לסובב את הראש לכיוון השני. רואים, אני אומרת לה בשקט. מחר נטפל בך קצת.
ביציאה מבית החולים אני מצלצלת לאמא. כבר מחכה למשפט שלה שלא מאחר להגיע: לפעמים צריך להביט למטה כדי להעריך את מה שיש מול העיניים. היא לא מדברת על שלשות דווקא, אבל היא כן מצליחה לקחת ממני קצת מהמועקה, ואני מודה לה בליבי על כך. מנסה להודות גם על הבריאות שלי, שמאפשרת לי להתעסק בקטנות ועדיין להתרגש קצת מהדייט שמצפה לי מחר עם יושב הבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
