בהתחלה חשבתי שזה האלכוהול הרב מדי מאתמול בערב, מול המשחק של ספרד פורטוגל. אחר-כך חשבתי ששעות השינה המועטות הן שעושות לי בלגאנים בבטן. אבל כשנסעתי היום ברכבת כבר הבנתי: כואבת לי הבטן כי הכל מתהפך אצלי עכשיו.
הפרידות מהילדים השבוע היו קורעות לב. במיוחד כי היו טובות ונכונות כל-כך. למרות שרציתי להגיד שלום ולא להביט עוד אחורה, לא יכולתי להתעלם מהמחוות הקטנות והגדולות שהמטופלים שלי וההורים שלהם עשו. שתי אמהות קשות יום הביאו מתנות של קרמים מפנקים, אמא אחרת כתבה מכתב תודה מרגש, ילדה אהובה בת 8 עשתה לנו קלוז'ר כשבחרה לקרוא יחד את "5 מכשפות הלכו לטייל", שהיה הסיפור הראשון שקראנו לפני שנתיים כשרק התחלנו את הטיפול. הילדים מקבוצת הכתיבה התארגנו וקנו לי עגילים. הם הגישו לי אותם בחדר המורים תוך שהם מנגבים דמעות שלא התביישו לרדת. מטופלת שלי, בת 5, אותה ביקרתי בחודש האחרון בבית-החולים אחרי שנשפכו לה על כל הגוף מים רותחים, רצה אלי לחיבוק חזק חזק כשנכנסתי לגן ולא עזבה אותי עד שהלכתי. היא הראתה לי את הבטן שכבר לא חבושה, ביקשה שנקרא עוד ועוד ספרים, הראתה לי בכל דרך אפשרית שהיא חזרה להיות שמחה ומתפקדת אחרי שליוויתי אותה בשעות ארוכות של דכאון וכאבים במחלקת הילדים. כואבת לי הבטן רק מלחשוב עליה, שלא לדבר על כל השאר.
שקיות עם ציוד פזורות אצלי עכשיו בבית ובאוטו. בובות, ספרים, משחקים, טושים, גואש. אני לא יודעת מה לעשות איתם. הם שימשו אותי כל-כך יפה ועכשיו הם הולכים להיזרק או להיכנס לתוך ארגזים ולא לראות אור יום למשך הרבה הרבה זמן. אולי לתמיד. אין לי זמן לעבד את הפרידה מהמטופלים שלי. אלה ימים של החלטות. אני צריכה לבחור לאיזה כיוון אני הולכת עם הדוקטורט שלי והבטן כואבת. מסתובבת כבר כמה ימים סביב עצמי, נפגשת עם פרופסורים, מציקה לכל מי שמוכן להקשיב, מודעת להשפעות ארוכות הטווח שיהיו לצעד הבא שאעשה.
חברים ומשפחה מצלצלים ונפגשים איתי בימים האחרונים. מתעניינים, מקשיבים, שואלים את כל השאלות הנכונות ומתלבטים יחד איתי. בורכתי בסביבה תומכת, באנשים שמאמינים בי, שגורמים לי להבין שבמה שלא אגע אצליח, שכל דרך בה אבחר תהיה נכונה אם אעשה אותה כזאת. לראשונה בחיי אני מאמינה להם שיש בי הכוח והיכולת, שמגיע לי לשמוח על כל הדלתות שנפתחות בפני עכשיו, שהרווחתי את כל זה בהרבה עבודה קשה וכשרון, שאני צריכה לחשוב רק על מה שבאמת יעשה לי טוב. התכווצות. איך אפשר לדעת באמת מה יעשה לי טוב.
אני בשיאו של מאבק על הזהות שלי כאדם בוגר. קשה להתבגר. על החלב שקניתי יש תאריך תפוגה שהוא תאריך יום ההולדת שלי. אני נעה בין הרצון לעשות יומולדת ילדותי במיוחד עם באולינג ושקיות הפתעה לבין הרצון להיעלם באותו היום ולא לחגוג בכלל את הגיל הזה, שעושה לי תקתוקים מעיקים בבטן. אפילו לגבי זה קשה לי לקבל החלטה.