מכירים את זה, שיש מול העיניים שלכם, כל יום כל היום, איזה חפץ שאתם כל-כך רגילים אליו שאתם כבר לא רואים אותו? שום דבר לא זז בנוירונים של המוח שאחראיים על זיהוי חפצים כשאתם סוקרים את החדר. פעם בכמה זמן מגיע איזה חבר שרואה, מעיר משהו, נוגע, אוסף ומפיח בו מחדש רוח חיים. ולפעמים גם בלי שום סיבה אתם פתאום פשוט שמים לב. מכירים?
אז אי שם בין ארועי בריתה לבילוי חברתי בנמל תל-אביב, בין שיחות עומק עם חברות לסרטי קיטש בטלויזיה, בין הקור של תחילת השבוע לחום של סופו - איפשהו שם זז איזה מיתר נוירוני אצלי והצלחתי פתאום לראות אותה - את הגיטרה שלי. האמת שהיא מחכה כבר לפרוץ שם כמה זמן ובסופשבוע הזה, בלי סיבה נראית לעין, הצליחה סוף סוף.
אז התיישבתי על האינטרנט והתחלתי להוריד לי אקורדים. המחברות וספרי האקורדים שיש לי מפעם כבר כמעט ולא מדברים אלי. השירים שם שחוקים לי ולא מרגשים כמו שהיו. ידעתי שכדי לחזור לעניינים אני חייבת תוכן שיהיה מצד אחד קל מספיק לנגינה ומצד שני - שאלה יהיו שירים שעדיין מרעידים בי מיתר. ובה.
יש לנו היסטוריה ארוכה, לי ולגיטרה, שמתחילה אי-שם בגיל 12. אני לא אלאה אתכם בה. היו לנו תקופות של אהבה אמיתית, מחוייבות ורגש, היו תקופות של הזנחה, היו תקופות של קצת מגע. וכשאני אומרת תקופות אני מתכוונת לשנים. הפעם האחרונה שבאמת הייתי רצינית כלפיה - לא ברמת הלמידה אבל כן ברמת התיחזוק - היתה לפני איזה שלוש שנים וזו שלפניה היתה לפני שמונה.
אני לא יודעת לנגן היטב. במסגרת התחביבים שלי - הנגינה היא אחד התחביבים המוזנחים של כל הזמנים. אף פעם לא היו לי חברים שידעו לנגן וללמד אותי פריטות או מקצבים והאצבעות שלי מתאימות הרבה יותר לפסנתר מאשר לגיטרה: ארוכות ועדינות ושבריריות. ואני גם לא באמת טובה בזה, נראה לי. למרות ההיסטוריה המשפחתית לא ירשתי כשרון מוסיקלי. אבל אז פתאום נוחתת עלי תקופה כזו - בדרך-כלל בסתיו - שפשוט בא לי. וזה כזה כיף, לשיר בליווי כלי מיתר. זה משחרר ומנקה ומרגש. זה לגעת קצת בפינה חבויה ויפה של הקיום.
ובסוף השבוע הזה הצלחתי להתחיל לנער שם את האבק, מהפינה ההיא. הורדתי וניגנתי לי את famous blue raincoat של לאונרד ואת סיגפו של בית הבובות ואת יש לי סיכוי של אביתר ואת small blue thing של סוזן וגה ואת while my guitar של ג'ורג' הריסון ואת נעמיד פני יתומים של יודית ועברתי על המון שירים חדשים וישנים, וניגנתי ושרתי בקולי קולות וכשלבסוף הורדתי לי למחשב (חוקית!) חוברת של שבע מאות ומשהו שירים ישראלים גיליתי שזהו. אי-אפשר יותר. כריות האצבעות כואבות לי מדי. ואז נזכרתי שאולי לנגן על גיטרה זה קצת כמו לרכוב על אופניים מבחינת המיומנות, אבל העור הרכרוכי שעל האצבעות לא מסוגל לספוג כל-כך הרבה מגע עם מיתרים אחרי שנים של הזנחה.
וכך בשיא ההתלהבות נאלצתי להניח ולחכות לרגע בו כל הנוגעים בדבר יהיו מוכנים שוב לפריצה הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
