Fucking Union

הפרידה האחרונה קצת שברה אותי. זו לא היתה מערכת יחסים ארוכה. אולי אפילו אי אפשר לקרוא לזה מערכת יחסים. אבל היו שם רגשות עמוקים שנוצרו מאוד מהר, הרבה תקוות, התלהבות הדדית, הבטחות. וכל זה נפל בבום גדול ומחריש. הייתי מאוד עצובה. ואז מאוד כועסת. ושוב עצובה. הרגשתי, כמו פעם, קורבן של החיים הרווקיים שלי. ואז נזכרתי שאני לא רוצה להיות קורבן. שאני במלחמה נגד המקום הקורבני שלי. היה איזה רגע בשבועיים האחרונים, לא יודעת בדיוק מתי הוא התרחש, שהבנתי שאני חייבת להנות מהרווקות שלי. שאני חייבת להפיק משהו מהבחורים והיציאות וההיכרויות ולהפסיק להרגיש כל הזמן כמו מסכנה שלא שפר עליה מזלה. שזה עניין של גישה, ויש הרבה דברים מהנים שם בדרך הרווקית הזו שלי, שבאיזשהו מקום אני גם קצת רוצה בה.

אז נכנסתי שוב לאתר ההיכרויות. וקיבלתי מבול של פניות. המעבר לגיל 35 עשה משהו לתוצאות החיפוש של המין השני. פתאום פנו אלי בני 46 וחמישים. חשבתי לי שבעצם למה לא. הנה נפתח עולם חדש של גברים. נהיה לי מעניין, והעניין השכיח קצת את העצב. אבל בסופו של דבר, רוב אלה שפונים אלי לא באמת מעניינים אותי. הם בדרך כלל אפילו לא טורחים לקרוא את מה שאני כותבת על עצמי. לעומת זאת אלה שאני פונה אליהם עוברים את הסינון הקפדני שלי וגם עושים את המאמץ וקוראים עד הסוף. ואז נוצרים מפגשים מעניינים.

חשבתי לספר כאן כל מיני סיפורים פיקנטיים על הבחורים שנקרים בדרכי. אולי עוד אעשה זאת. לא בשביל הרייטינג, אלא סתם כי זה מה שמעסיק אותי עכשיו. אבל אני אתרכז באחד, שמעניין אותי יותר מהאחרים. נקרא לו החופר. את החופר פגשתי לפני חודשיים בערך. בחור מקסים, חכם, מבין עניין, רגיש, יצירתי. יצאנו לשני דייטים שהיו מאוד מעניינים. יותר מעניינים מסקסיים. והוא מאוד מצא חן בעיני. אבל אחרי שני דייטים נכנסתי לניתוח קטן והוא התפוגג. איכשהו החלטתי שההתפוגגות שלו מראה על חוסר עניין אמיתי. אז כתבתי לו מייל. והצעתי לו שם ידידות. אני מבינה שאתה לא בעניין, כתבתי, אבל במקרה הנדיר שלך אני מרגישה שגם אם אין לקשר שלנו סיכוי ברמה הרומנטית - אנחנו כן יכולים לנסות לפתח קשר ידידותי מעשיר ומהנה.

הוא נענה. הוא צלצל ואמר שאכן זה לא יקרה בכיוון הרומנטי, אבל הוא ישמח להשאר איתי בקשר. ומאז אנחנו נפגשים. פעם סרט, פעם הופעה, ובין לבין שיחות טלפון ארוכות. אני לא יודעת מה קרה בסופ"ש האחרון. אולי העובדה שלראשונה סיפרתי לו על שיחת טלפון הזויה וארוכה מדי עם מישהו מהאתר שלא אוהב חתולים ושחושב (בקול רם) שהגיל שלי הוא גבולי כי אוטוטו אני לא אוכל כבר להביא ילדים לעולם. יכול להיות שהדיבור על גברים אחרים הזיז לו משהו. אבל אולי זה קרה עוד קודם. כי לראשונה הוא טרח להסתכל בציורים שלי בפייסבוק ומאוד אהב אותם. וביום שבת הוא בא אלי בערב וראה אותם בלייב והגיב אליהם. ופילי, שבדר"כ משחקת אותה קשה להשגה מול אנשים חדשים, הלכה להתלטף איתו כאילו הוא הדוד האהוב והמוכר שלה.

היתה פגישה מוזרה אצלי בבית. השיחה היתה עמוקה, התחושה היתה נינוחה, אבל איכשהו הידיים שלי לא ידעו איפה להושיב את עצמן. כשנפרדנו היתה מבוכה שלא ידעתי לפרש. הרגשתי שתחת רגלינו נפרש חבל דק כזה ששנינו עומדים עליו ואף אחד לא מעז לקחת ממנו צעד קדימה או אחורה. אז התנדנדנו. ולמחרת הוא צלצל להגיד שהיה לו מאוד כיף (מה שנשמע לי ז'רגון דייטי ולא ידידותי, אבל אולי אני סתם שומעת מה שאני רוצה לשמוע) והציע שנלך לסרט השבוע, מה שמאוד משנה את כללי הקשר שהיה עד עכשיו בשכיחויות של פעם בשבועיים-שלושה.

כל מערכות היחסים הרציניות שהיו לי התחילו בידידות. אני יודעת על עצמי שקל לי יותר להכנס לקשר משמעותי עם מישהו שאני כבר מכירה ושמכיר אותי. וגם שם המעבר הזה מידידות לחברות היה לא פשוט. אבל מאז כבר קצת שכחתי את התחושה הזאת של כן-לא. בכל הקשרים שהיו לי עם גברים בשנים האחרונות לא היו סימני שאלה - או שרציתי אותם או שלא. וכמעט תמיד זה היה הדדי. עכשיו הדבר היחיד שברור לי הוא ההיסוס.

ובינתיים ברקע ממשיכים סיפורי הדייטים. ההוא שנעלם, האחר שמחזר במרץ רק כשאני מתנהגת מגעיל, שיחת טלפון עם אחד חמוד מאוד שלא ברור לאן תוביל. אני מסתכלת על כל זה, ונראה לי שלראשונה בחיי אני מצליחה להנות. מהלבד העצמאי שלי שמלווה בהרבה תבלינים גבריים ובאיזו שמחה רווקית קלילה. אני לא יודעת אם תצא אהבה מכל מה שקורה עכשיו, אבל אם כן, אז היא תיוולד למומו הרבה יותר שמחה ומשוחררת, וזה שווה הכל.

תקופה לא קצרה היינו ביחד, אני והראשון. בהתחלה, כמו בכל התחלה, התלהבתי מכל שטות. מתשומת הלב האישית, מהמחוות הלא צפויות, מהמתנות הקטנות. אחר-כך התרגלנו. ניהלנו שגרת יומיום פשוטה אך טובה, לא מרגשת אך גם לא רעה. שמתי לב לכך שהוא כבר לא יוזם כמו פעם, קצת מתייחס אלי כמו אל ברורה מאליה. אבל הוא סיפק לי את מה שהייתי צריכה וזה היה טוב דיו. ברגעים של דרמות גדולות הוא אמנם היה אוזן קשבת, אבל אף פעם לא ידע לתת לי עצה טובה באמת. חייתי עם זה בשלום.

אבל אז הגיע האחר. והוא חיזר, ופיתה, והציע הצעות שהיו על גבול המגונות, והבטיח מתנות ומחוייבות. הקשר עם ההורים שלי קסם לי גם הוא. נפגשתי איתו לבדוק כמה אנחנו מוצאים-חן האחד בעיני השניה. אני מיד מצאתי-חן בעיניו. העובדה שבשנה האחרונה אני מרוויחה טוב מאוד עשתה לו את זה. הוא, מצידו, הבטיח לפנק לאורך זמן, לעשות בשבילי פרוצדורות מעיקות, לתת לי את כל המקום שבעולם. הוא לא השתמש בקלישאה של הנסיכה, אבל קצת הרגשתי ככה איתו. התלבטתי. אני לא רגילה לעבור לאחד כשאני עדיין עם האחר. צריכה בדרך-כלל תקופת צינון. אבל התקווה שאולי באמת הוא האחד היתה חזקה ממני.

אז הסכמתי לו.

ובינתיים אני עוד לא מגלה לראשון שאני נוטשת. אני חושבת שהוא אפילו לא שם לב שאני כבר לא ממש שם. לכולם סיפרתי שיש לי מישהו חדש. אפילו במקום העבודה שלי כבר יודעים. הם כולם קיבלו את זה בקור רוח ראוי. ורק הראשון עוד לא יודע. טיפש. מה, הוא לא רואה שאני לא בעניין? הוא לא רואה שכלום לא זז? או שאולי רואה ולא אכפת לו? סיבות טובות (או שאולי תירוצים) לא להרגיש רגשות אשם על הבגידה.

בסוף אוגוסט, כשגם המשכורת של משרד החינוך לא תיכנס יותר לראשון ואת כל הכסף שיישאר לי שם אעביר לשני, אני איאלץ כבר להתעמת איתו. להרים טלפון ולהגיד: זהו. אני כבר לא רוצה יותר להיות לקוחה שלך, ישיר ראשון יקר. מעכשיו אני של בנק אחר!