לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

יותר מדי


אני לא זוכרת מתי התחלתי להיות יותר מדי. נראה לי שזה קרה בשנים האחרונות, אבל כשאני חושבת על העוצמות שלי, אז אולי הייתי ככה מאז ומתמיד. יש לי תמונה מילדותי, בה אני יושבת על השיש ואוכלת תפוח ירוק בזמן שאמא שלי מבשלת. אני זוכרת את המקום הזה, ואיך הייתי מספרת לה, בין הנגיסות בתפוח העסיסי, את קורותי בפירוט רב. ההערות ביומן שקיבלתי בבי"ס היו תמיד תמיד על פטפוט עם חברותי לשולחן הזוגי. בשלב מסויים התמלא השולחן בסיפורי עיפרון, כי קלטתי איך אפשר להיות בשקט בשיעורים ששיעממו אותי, ובכל זאת לא להירדם.

 

אולי תמיד הייתי יותר מדי. יותר מדי עושה, יותר מדי חושבת, יותר מדי מספרת, יותר מדי חושפת, יותר מדי מוצפת.

 

בעולם שבניתי לי מצאתי איך ואיפה להוציא את כל זה החוצה. חברים ששמחים להקשיב, בלוג שמסוגל להכיל, סטודנטים שנאלצים לקבל טעימות מעולמי, חתולה שמוכנה להקשיב להכל כל זמן שאני נותנת לה לשבת על הברכיים שלי ולגרגר. אבל אני רוצה להאמין על עצמי שאני לא רק שופכת החוצה, אלא גם יודעת להכיל פנימה. עם המטופלים, עם חברים שצריכים לשפוך את הלב, עם סטודנטים שקשה להם, עם מראות וחוויות ואנשים וסיפורים ורחובות. וכמו שאני נהנית לספוג לתוכי אחרים, כך אני לפעמים מתבלבלת וחושבת שאחרים יכולים גם הם לספוג אותי לתוכם.

 

אבל זה לא נכון. הרוב לא מסוגלים. בעיקר הגברים. אני פשוט יותר מדי בשבילם. ועכשיו אני תוהה אם להמשיך הלאה ולחפש את זה שיצליח להיות שם למרות או בגלל העושר שבי, או ההצפה שלי (תלוי מאיזה מצב רוח מסתכלים על זה), או שאולי אני צריכה דווקא להשאר במקום בו מציבים לי גבולות ואומרים לי: מומו, די. עד כאן. יותר מזה זה כבר יותר מדי.

נכתב על ידי , 3/3/2010 01:02   בקטגוריות בטיפול, חברות, קצרת ראיה  
77 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רקוויאם


חברה מצלצלת לחברתה לשבת איתה בקפה בעיר. בלי הילד? הפעם בלי.

לוקחת את האופניים ובאה. על חשבון עוד כמה עבודות שצריכה לבדוק. חברות יותר חשוב.

פגישת בזק: עדכונים על הניתוחים והמחלה של הילד של האחת, עדכונים על השבוע הקשה של השניה, שכלל משבר מקצועי, הלוויה ושבעה.

 

אחרי רבע שעה בערך עוצרת החברה את הפגישה ואומרת: תשמעי, כבר חצי שנה - כל מה שאני שומעת ממך זה קיטורים. רק קיטורים. וזה ממש לא נעים לי. לא נעים. נו, תגידי משהו.

 

פוזלת לכיוון האופניים. גם בדכדוך לא נעים להיות. העולם לא מבין. גם אותו חלק של העולם שלפני כמה שבועות החזיקו לו את הידיים ואת הכעסים ואת הקושי הבלתי נסבל במסדרונות בית החולים.

 

בעלה החתיך והמקסים של החברה מגיע. ממלמלת משהו על השמרים שצריכה לקנות ליומולדת של חברה אחרת מחר, משלמת על הקפה, ונוסעת משם עם קשיי נשימה ומחנק בגרון.

 

אולי הרקוויאם של מוצארט עוד מעט באבו-גוש עם חברה לגמרי אחרת יעשה את השינוי?

נכתב על ידי , 28/5/2009 12:02   בקטגוריות מומו עצבנית, חברות, ימים לבנים  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
99,879
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)