Fucking Union

עוד פגישה ועוד פגישה
את אומרת שאין לך תחושה
משמיע וידוי
רמזים על פיתוי
לא יודע אם יש עוד סיכוי,
לשינוי.

ביום שני פגשתי את מנהל המחלקה הפסיכיאטרית שבה עבדתי, איש גדול, כדי שיעזור לי קצת להתיישר בכיוונים המקצועיים שאני הולכת לקראתם. השורה התחתונה שלו היתה: פגישות. תיפגשי עם כמה שיותר אנשים, תפרשי לך רשת. כך תמצאי מנחה, כך תמצאי עבודה וכך גם תתקדמי לכיוונים שרצויים לך. כל יום פגישה עם מישהו, את שומעת? שמעתי. מיד אחרי הפגישה הזאת נסעתי לבאר-שבע לפגישה עם המוות, וסימנתי וי. שתי לוויות בחודש וחצי קצת כבד עלי. נראה לי שעם הפגישות האלה גמרתי לעת עתה, לא שזה תלוי בי בעצם...

למחרת נסעתי לחיפה, להפגש עם אמי הרוחנית מהתואר השני ובעלה שהוא איש חשוב באקדמיה. הם ישבו איתי שלוש שעות, שמעו את הרעיונות שלי, שאלו שאלות מנחות ונפעמו מעולם הבלוגים שפרשתי לפניהם. הפגישה נגמרה בקול תרועה רמה: החוג לספרות יקבל אותי אליו בזרועות פתוחות, עם שתי מנחות פוטנציאליות שאני רק צריכה לבחור ביניהן, ועוד פסיכולוג אחד חשוב. את המילגה, לעומת זאת, אני כבר לא אספיק לקבל בסמסטר הקרוב, כנראה. וגם הוזמנתי לערב ספרות לכבוד האיש החשוב שהוציא ספר ילדים (שיהיה היום בערב).

אתמול, כולי חדווה וכוחות מחודשים הלכתי להפגש עם שני רופאים. אמרנו פגישה כל יום, לא? אז בצהריים הלכתי לכירורג פלסטיקאי שלא היה מרוצה מצלקת הכוויה בשכמה השמאלית וגם לא מהצלקת בכתף. בחודשיים הקרובים, בחום הזה, אצטרך להסתובב עם חתיכת סיליקון על שני המקומות האלה, בתקווה שהצלקות יתאפסו על עצמן. בערב היתה לי פגישה עם אורתופד, שצריך לתת עלי חוות דעת משפטית, או במילים אחרות, לתת לי אחוזי נכות כדי שהתביעה הזאת, שנמשכת כבר שנתיים וחצי, תסתיים כבר. הוא בדק, הרים, הפעיל לחץ ובסוף הביט בצילומים. שאלתי אותו מה דעתו. הוא אמר "לא מחובר". ומה צריך לעשות כדי שיתחבר? "סבלנות" חייך אלי. והחיוך שלו עשה לי לבכות. כבר מזמן לא בכיתי על היד. אז הנה.

היום, עוד מעט, יש לי פגישה עם הבריכה, ששכחה מקיומי בשבוע האחרון. בערב יש את ערב הספרות, שאליו תגיע הברנז'ה החדשה שלי, כולל אחת המנחות הפוטנציאליות. ביקשתי מר' שיבוא איתי, כדי שלא יחשבו שאני איזו קטנה ומסכנה (ואולי כדי שאני לא אחשוב ככה על עצמי). עד אז צריכה להספיק לגמור לקרוא את הספר, החמוד דווקא, של האיש החשוב.

ביום ראשון אני אלך לכנס הבלוגרים במרכז הבינתחומי, להתערבב בברנז'ה האחרת. המנחה שלי (לשעבר! לשעבר!) הולך להרצות שם, וצריך להביע תמיכה, למרות שהוא לא תופס מהכנס הזה בכלל. אשתדל להביא עדכונים חיים מהשטח.

סוף השבוע עוד לא ברור. פגישה מישהו?

דפי A4 חדשים עם הדפסות טריות שחורות עליהם. טוש זוהר כחול ועט. הכורסא הנוחה בגינה המוצלת. הספה בסלון מול המזגן. כיסא המחשב. מתחרים על ישבני. מחכים שאקום כבר. ואני קמה, מתקשה לפקוח עיניים, משתכנעת שהיום זה ילך ואני אתחיל את כל זה מחדש, ומרביצה עוד פיהוק. איך זה יכול להיות. מילא אתמול, כשישנתי רק חמש שעות. אבל הלילה ישנתי כמעט 10! למה אני ככה?

קפה. או, קפה זה פתרון. גומעת אותו בזמן שקוראת בלוגים. מדליקה עוד סיגריה. סיגריה עוזרת לעירנות? בהחלטה של רגע שמה עלי בגד-ים ויוצאת מהבית. זה בטוח יעיר אותי. המים קרים רק לכמה שניות הראשונות. אבל אלה כמה שניות מאוד מעוררות. מספיק כדי לגמוע את 30 הבריכות שלי ולצאת רעננה ושמחה. חזרה הביתה. הדפים, הטוש, האותיות השחורות, הכורסא והספה והכיסא - מביטים בי באופטימיות זהירה: אולי עכשיו? והעיניים מביטות בהן ונעצמות. פוזלות למיטה. לעזאזל!

חברה מצלצלת. זו שילדה לפני שבוע וחצי. לא נעים לי לספר דווקא לה על מצבי. אבל אני מספרת. והיא צוחקת, ואומרת שאני קצת מוצפת אולי, ושצריך לנוח מהתיזה ההיא, ולצבור את הכוחות מחדש - אלה שההורים שלי מסרבים בתוקף לתת לי לאורך כל חיי. וחוצמזה, היא אומרת, השלב של הלקרוא חומר חדש תמיד נורא מרדים! ובמסנג'ר חברה אחרת אומרת שאולי אני מותשת מהשבוע האחרון. ואני חושבת שאולי חטפתי איזו מחלת היאפים (גם כן יאפית). או שבלוטת התריס שלי לא בסדר (רק לסגור את התריסים וללכת לישון...). חייב להיות הסבר הגיוני לעיניים הנעצמות האלה. לאנרגיות המוחלשות.

ואת זה ציירתי לפני חודש בערך, ומוקדש לכל מי שרוצה לפעמים לחזור להיות קצת תינוק, אבל במיוחד בשבילה באהבה גדולה