איכילוב, 8:00, קומת קרקע - אחרי מעט מדי שעות שינה אני מגיעה למרפאת הכתף. כתוב בטופס שפה צריך רק להגיש את ההתחייבות מקופ"ח, לקבל את התיק ולעלות למחלקה. לא כתוב שצריך גם לחכות בתור, אבל צריך. עוברת כמעט שעה עד שאני נכנסת לפקידה שמזהה אותי מהפעם הקודמת. בזמן הזה מתפתחת שיחה עם היושבים בתור. אני שומעת בעיקר על כתפיים פרוקות ולא מספרת כלום על הכתף שלי. לא צריך להיות חד אבחנה כדי להבחין בצלקת האימתנית שלי בכתף שמאל, כי דווקא ליום הזה, עמוס המזגן, החלטתי להגיע בגופיה. הפקידה מתקתקת את מספר תעודת הזהות הקל שלי ומגישה לי את התיק. זה לא כל-כך נורא, היא אומרת בחביבות כשאני מצביעה לה על הצלקת, ושולחת אותי, כמו את כולם, לקומה 6 בבניין האישפוז.
איכילוב, 9:00, קומה 6 - כולם יושבים וממתינים. הכורסאות נוחות ואני שולפת את הספר ההונגרי שהתחלתי בבודפשט. מסמנת מדי פעם עמודים עם פיסקאות טובות כדי לשכנע את עצמי שמעניין לי, אבל האמת היא שהוא קצת משעמם ובא לי להירדם עליו. בתשע וחצי אני יורדת לחצר כדי לקנות קפה ולעשן. בחזרה למעלה אף אחד עוד לא נכנס.
איכילוב, 10:00, קומה 6 - סטאז'ר צעיר מזמין אותי למשרד. הוא מקליד את הפרטים עלי מאוד מאוד לאט - בעיקר מעתיק את מה שהרופא כתב לפני שנה וחצי. חיבור מלא, צריך להוציא את הפלטה, וגם לעשות איזה משהו במילים לא ברורות שהוא לא מצליח להסביר לי מה המשמעות שלהן. אני מבקשת שיציין את נושא הכוויות כדי שלא יקרה לי שוב. הוא מוסיף אבל מציין שבכל מקרה אף אחד לא יקרא את מה שכתב. אני מפתחת איתו שיחה כדי להתעורר. הוא סטודנט בבן-גוריון וחושב על התמחות בכירורגיה. מדברים קצת על האנטומיה של גריי. הוא נראה לי עדין מדי בשביל סכינים וצעיר מדי בשביל החלטות. ההקלדה האיטית שלו הורגת אותי.
איכילוב, 10:45, קומה 6 - אצל חנה המזכירה יושב רופא שמסביר לחתיך שלפני מה הוא יעשה לו בניתוח. זה לא הרופא שלי, אבל הוא מרשים אותי ברצינות שלו וביחס היפה והסבלני. החתיך נשמע לי קצת טרחן. כשאני נכנסת הוא שואל אותי למה אני עושה את הניתוח. אני עונה שהרופא שלי המליץ ושרופאים אחרים אמרו שלא בריא לגדל גוף מתכת זר בתוך הגוף. שיכולים להתקבץ שם חיידקים לא רצויים ולפתח תסבוכות. הוא מהנהן ומוסיף: אבל מצד שני, את יודעת, זה ניתוח... חנה מדפדפת ביומן של הרופא שלי ומציעה לי את אמצע אוקטובר. אני לא יכולה, אני עונה, הניתוח חייב להיות לפני סוכות כי אחר-כך אני צריכה ללמד במכללה. היא מדפדפת שוב. אולי פה? היא שואלת את הרופא. פה את לא יכולה, הוא עונה, זה ניתוח גדול. אי-אפשר לשים אותו יחד עם ניתוח נוסף באותו היום. חנה מבטיחה שתנסה להכניס אותי בחמישי לאוקטובר, ובינתיים שולחת אותי למרדים.
איכילוב, 11:30, חצר - סיגריה. הוא אמר ניתוח גדול. חשבתי שכבר גמרתי עם הניתוחים הגדולים. חמישי באוקטובר זה גבולי. שבועיים אחר-כך כבר אצטרך לעמוד מול כיתה וללמד. לא אידאלי, אבל שיהיה. ספקות נדחפים חזרה פנימה, חרדות מרוססות על-ידי קוטל ג'וקים לא יעיל. הלאה.
איכילוב, 11:40, קומה מינוס 2 - מחכה בתור למזכירה, ואז מחכה בתור לאחות. המזכירה מביאה לי את התיק מלפני 3 שנים של הניתוח השני שעשיתי באיכילוב עם הרופא האופנוען האהוב שהיסס עלי יותר מדי ולא עשה את העבודה כמו שצריך. אני קוראת את הדו"ח בו כתב שהעצם מחוברת כשבפועל היא לא היתה. האחות המקסימה גוערת בי על העישון. את עוד צעירונת! תפסיקי! אני כבר לא כזו צעירונת, אני מסמיקה, נזכרת בקשת שעל שערי. היא מסתכלת על הגיל שלי שכתוב בתיק ועונה, טוב, אבל נראית ככה. אחר-כך היא שוקלת אותי. לא יכול להיות, אני אומרת לה, כשאני רואה ששוב ירדתי קילו וחצי. אכלתי כל-כך הרבה בבודפשט! וזה עוד עם בגדים, היא מפרגנת. יוצאת החוצה לחכות שוב בתור למרדים.
איכילוב, 12:30 - קומה מינוס 2 - מתה לסיגריה אבל מחכה למרדים. בחדר ההמתנה דולקת הטלויזיה עם איזו תוכנית על מסע ימי ב- BBC. אני מתחרפנת משעמום ועייפות ולא בא לי על הספר שלי. התוכנית סוף סוף נגמרת ומתחיל "החוליה החלשה". פתאום הזמן עובר לי מהר. כולם שם מאוד טובים ועונים היטב על השאלות. בדיוק כשבאים להעיף את סטיב קורא לי המרדים בכריזה. הוא מסביר לי על כל הסכנות שבהרדמה אבל אז מרגיע עם הסטטיסטיקה. סטטיסטיקה תמיד מרגיעה אותי. הסיכוי שלך לצאת מכאן ולהידרס על-ידי מכונית גבוה יותר, הוא אומר בחיוך. טוב, את זה אני כבר יודעת. את חוויית הדריסה כבר עברתי בחיי. ככה גם אני מסבירה לכולם כששואלים אותי למה אני נוסעת לסיני. אני חותמת לו כאן ושם ושם ויוצאת.
איכילוב, 13:10 - קומה 6 - שוב חנה. היא לא מצליחה להשיג לי את החמישי לאוקטובר הארור. אני שואלת אותה על החתיך שבתמונה ונכנסת לעמדת הקשבה על בנה המוצלח, כלתה היפה ובעיקר על נכדתה המוכשרת. עיני הסבתא שלה בורקות כשהיא מספרת לי על הפאזלים שהקטנה עושה ועל הסיפורים הרבים שהיא מספרת לה. חנה מאוד קרובה לרופא שלי ואני מרגישה שיצרתי איתה קשר אמיץ שחייב להשתלם לי מתישהו בהמשך. הם לא יהיו כאן לפני שתיים, היא אומרת לי, ואני מחליטה לרדת לקניון לשרוף את השעה הזו.
מרכז ויצמן, 13:10-14:00 - עוברת בבאג לברר על לפטופים ונדלקת על האסוס הקטן והקל ב- 2800 ש"ח. אח"כ נכנסת לנעלי נמרוד כדי לראות את האחיינית המהממת שלי מעטרת את קירות החנות. מצלמת אותה בגאווה רבה, לקול תשואותיהן של המוכרות. אין כמו גאוות דודה. בארומה מזמינה לי סלט עוף קטן והפוך ומתיישבת בחוץ, עם הצל והרוח. הגוף שלי אומר תודה על היעדר המזגן. שוב ספקות ושוב חרדות ושוב שאלות ומעט מחשבות על הלילה שלפני, שהיה טיפה מאכזב. הייאוש, הבשר, הגאווה, אויבים גדולים שאני טיפחתי.
איכילוב, 14:00, קומה 6 - מומחי הכתף נכנסים לחדר של חנה ומשם לחדרו של הרופא שלי. גם אני נכנסת ומראה לה את התמונה של האחיינית שלי שהרגע צילמתי. הרופא מהבוקר רוצה לראות גם. מתפתח דיון ער על בר רפאלי, וזה מצחיק אותי. מה שלא מצחיק אותי זה שחנה לא הצליחה לפנות לי את החמישי באוקטובר. אני יוצאת חזרה החוצה ומחכה שיקראו לי. שלום! אומר לי בחום רב הרופא שניתח אותי לפני שלוש שנים ולוחץ לי את היד, רגע לפני שנכנס גם הוא לחדר. גלי געגועים שוטפים אותי. כמה חיוך וקצת יחס יכולים לעשות לי טוב.
איכילוב, 14:15, קומה 6 - חנה קוראת לי להיכנס. אני יושבת מול הרופא שלי - שהוא אחד הגדולים בארץ בתחום הכתף, המנתח מלפני שלוש שנים והרופא מהבוקר. חנה יושבת בצד ורושמת. הרופא מהבוקר מבקש שאספר על השתלשלות העניינים. תוך כדי הוא קורא בקפידה את מה שרשם בבוקר הסטאז'ר שחשב שאף אחד לא יקרא את זה. הרופא שלי גדול מכדי לדבר אלי ישירות או להסתכל אלי. הפניה היחידה שלו אלי היא כדי להציע לי שוקולד מהבונבוניירה שקיבל כנראה במתנה. כולם חוץ ממני מלקקים שוקולדים. אני מספרת על שלושת הניתוחים שעברתי בזמן שהם מסתכלים על צילומי הכתף הישנים והחדשים ודנים במה שצריך לעשות. העסק שוב נתקע אצל חנה שאומרת שאין תאריך. מה עם השביעי לחודש? שואל הרופא שלי. השביעי פנוי, עונה חנה. הרופאים מהנהנים אחד לשני באישור והמנתח מלפני שלוש שנים מחייך אלי: נו, אז ניפגש שוב! כולם מסכימים שאני יכולה להגיע בשש בערב שלפני יום הניתוח וחנה מגישה לי זימון.
איכילוב, 15:00, יציאה - הספקות: זה יוצא 12 יום לפני השיעור הראשון שלי. הם אמרו שיהיה בסדר, שמקסימום אני אקח אקמול, אבל זה יוצא כזה דפוק לעשות את הניתוח הזה בדקה ה- 90. החרדות: מדובר ברופא הכי מהמם בעולם, אבל גם הכי הססן וחסר ביטחון שהכרתי. ומה אם כמו אז יעשה רק חצי עבודה? הייאוש: כל המסע שעשיתי כדי לקבל את המנתח המהולל והמגעיל ההוא, ובסוף אני שוב נופלת על האופנוען. הבשר: ישנתי מעט מדי בלילה ועברתי עכשיו שבע שעות מורטות עצבים ומקפיאות עצמות בבית-החולים. אני רוצה מיטה. הגאווה: איזו אחיינית מתיקות יש לי!
להדליק את השמש
בצחוק ובכי ובמנגינה
אני כבר מגיע, אני כבר נמצא
(אביתר בנאי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
