לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דרור


 

המדביר אמר שאסור לי להיות בבית בשעתיים שאחרי שריסס לי אותו. הייתי עוד המומה משעת הבוקר המוקדמת, אבל לקחתי את עצמי לבריכה לקילומטר של שחיה. רעננה וחדשה התיישבתי בבית הקפה הסמוך לקאנטרי שלי והכנתי את השיעור שהייתי צריכה להעביר בחצות היום במכללה. כשחזרתי הביתה לא היה ריח של ריסוס, ובכל זאת לא נתתי לפילי להיכנס. לחתולים מותר להיכנס הביתה רק אחרי שש שעות, הזהיר אותי המדביר. הם בכל זאת קטנים יותר ורגישים יותר.

 

פילי יללה מחוץ לדלת ואני התיישבתי על המחשב הביתי לפינישים אחרונים על המצגת תוך כדי יישורי קו עם המתרגל השני. ככה זה הסימסטר. אנחנו לא מצליחים לסגור את הפינות של מה שנְלמד עד הדקה התשעים ואחת. בכיתה - זמן פציעות ורגע לפני שהסטודנטים נכנסים - נעשים התיקונים האחרונים ממש. לסטודנטים אין מושג. הם מקבלים שיעור בנוי למופת.

 

חמש דקות נותרו לי לצאת מהבית כדי להגיע בזמן למכללה. בום על דלת הזכוכית הפונה למרפסת שלי.

 

הספקתי עוד לראות ציפור קטנה מאוד נוחתת על הרצפה בחוץ. הבטתי בה מבעד לדלת השקופה. היא עמדה על דֵק העץ, שרוסס אף הוא, מתנשמת במהירות, מסתכלת בהלם על הדלת. שמעתי אותה חושבת: "מה.... מה... מה לכל הרוחות קרה לי עכשיו? עשיתי הכל כמו שצריך. עפתי לי במהירות המותרת לפי כל הכללים שלמדתי. מה... מה זה היה? ולמה, לכל הרוחות ושדי הציפורים, כואב לי בכנף?" היא נראתה לי קטנה ואומללה מאוד. לא יכולתי שלא להזדהות בעוצמה עם מצבה.

 

יצאתי החוצה היישר אל מבטה המבוהל. חשבתי שאם לחתולים אסור להיות עכשיו בבית שלי, אז עבורה זו בטח סכנת חיים, כל חומר ההדברה הזה. היא התנשמה מהר מהר. התכופפתי אליה ונשאתי אותה בכף ידי. היא היתה קטנה וחמודה, גוזלית משהו, בגוונים אפורים-חומים עם מקור צהבהב. ליטפתי לה את הצוואר. אני חושבת שמעולם לא אחזתי קודם לכן בציפור. דיברתי אליה. אמרתי לה "זה בסדר, קטנה, אני אדאג לך. את תהיי בסדר". נדמה היה לי שכנף אחת שלה קצת נפוחה ושהנשימות שלה הואטו במקצת. הייתי צריכה כבר לצאת למכללה, אבל לא יכולתי להשאיר אותה שם.

 

כשיצאתי איתה מהבית הדפתי את פילי שהתדפקה על דלת הכניסה, לא מבינה למה היא לא יכולה להיכנס לבית שלה ולמה, לעזאזל, עולה ריח מוזר של טרף מהידיים שלי. ירדתי במהירות במדרגות, שבדרך כלל מפחידות אותי מאוד, וקראתי לשכנה אהובה. לשמחתי לא רק היא היתה בבית, אלא גם בעלה המקסים וביתם המתבגרת טובת הלב. כולם באו לראות מה אני מחזיקה ביד. בבקשה תעזרו לי, ביקשתי. אני חייבת לרוץ לעבודה, אבל אני חוששת לציפור הזו. זה דרור קטן! אמר הבעל, ומבט כחול ורך נשפך מעיניו לכיוון ידיי. אל תדאגי, אנחנו נטפל בה, הבטיח. רציתי לחבק את כל המשפחה הנפלאה הזו חיבוק ענק, אבל במקום זה העברתי לו בזהירות את הקטנה ורצתי חזרה הביתה, לקחתי את התיק ואת הדיסק-און-קי עם המצגת של השיעור, התנעתי את הרכב ונסעתי.

 

בדרך צלצלה השכנה. רציתי רק לעדכן אותך, אמרה, שהכל בסדר. זמן קצר אחרי שהלכת הציפור עפה בחן רב מהידיים של בעלי. נראה שהיא פשוט היתה קצת בהלם, אבל לא נפצעה קשה והצליחה לעוף יפה לדרכה. רציתי לבכות מרוב אושר. ארבע דקות לפני השיעור הגעתי למכללה, ואפילו הספקתי עוד לעשות תיקון אחרון במצגת ודי.

נכתב על ידי , 30/4/2010 01:42   בקטגוריות אוניברסיטת החיים, חצר ביתי, קרובה לאספלט  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים שאני לא מסוגלת לעשות בשבועות האחרונים


להכנס לישרא. שלא לדבר על לקרוא בלוגים. או להגיב. ולכתוב בכלל קשה לי מאוד. וזו תעלומה. כי עד עכשיו תמיד השתמשתי באנשים ובכתיבה כדי להתמודד עם מצוקות, ועכשיו אני מוצאת את עצמי נמנעת.

 

להגיע לקאנטרי שלי. לא יוגה ולא שחיה. הכל קפוא לי בגוף. לא יכולה לחשוב על להפעיל אותו מחדש במקום הזה. כן מצליחה לדווש על האופניים בימי השמש, למרות שאני מתה מפחד שאני אפול ואשבור שוב את הפרצוף שלי.

 

לצאת מהבית בלי איפור. חייבת להסתיר את הפנים שלי מתחת להרבה מייק-אפ כדי שלא ידעו מה קרה לי שם. ולא שמישהו בכלל שם לב. אבל איכשהו לא הגיוני לי שלא רואים מבחוץ את מה שגורם לי ללא הפסקה לתחושה הבלתי נסבלת בכל אזור הפה.

 

בכלל לצאת מהבית הפך להיות משימה קצת מלווה בחרדה עבורי. אם אני צריכה להוריד איתי את הזבל זה הכי נורא.

 

להתנשק. ולא שלא ניסיתי. אבל זה כאב. ולא אמרתי שכואב מההתחלה ועד הדייט האחרון, שאז לקחתי אופטלגין נוזלי בזמן שכיבדתי אותו בעוגת תפוחים שאפיתי. ואז זה נגמר.

 

לטפל בילדים. אני נאלצת לעשות את זה שלוש פעמים בשבוע, אבל מרגישה מאוד חסרת כוחות נפש בשביל זה כרגע. איכשהו הטיפול מתרחש, אבל ברור לי שמטופליי הקטנים יכלו להרוויח מטפלת טובה בהרבה בתקופות אחרות בחיי.

 

להגיד כמה אני מתגעגעת. נראה לי שאני מפחדת להיראות תלותית או מסכנה. מזל שהחברים שלי מבינים ואומרים לי את זה בעצמם בדרכם המיוחדת.

 

 

אני כן מצליחה לפרגן בענק לשתי חברות שילדו תינוקות חדשים, להתפעל מהפלא הזה, להנות מלהחזיק ולהסניף את הגורים האלה. אני גם מצליחה לבדוק מבחנים עד השעות הקטנות של הלילה, להנות מהמוסיקה ש- 88 שמים במהלך היום וגלגל"צ במהלך הלילה, לעשן מלא, לצייר, לקרוא ולהיפגש עם חברים ומשפחה, כך שלא הכל כזה נורא.

 

סליחה סליחה שנעלמתי מחייכם. לפעמים כל זה פשוט יותר מדי בשבילי. והשיר הזה, בביצוע החדש של רונה וברי, פשוט נוגע לליבי:

 

נכתב על ידי , 2/2/2010 18:20   בקטגוריות ימים לבנים, לא מחוברת, קרובה לאספלט  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
99,879
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)