לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שיש לכל זה טעם


מוזר, איך שהתחילה לי השנה הזו. מאז התחלתי את חיי הבוגרים מעולם לא היה לי כל-כך הרבה זמן פנוי. הוא לא היה אמור להיות פנוי באמת. תיכננתי לי את מערכת השעות והימים כך שיהיו לי יומיים וחצי פנויים בשבוע כדי לשבת על הדוקטורט, אבל הדוקטורט (שוב, בפעם האלף) גוסס ואני מוצאת את עצמי חצי מובטלת. מצחיק, כי למרות שאני עובדת כל-כך מעט מעולם לא הרווחתי כל-כך הרבה. גם לא כשעבדתי בהייטק. בטח לא כשעבדתי בתור מטפלת. לכו תבינו את הקארמה שלי. דווקא כשאני לא מזיעה - דווקא אז יש לי שפע של זמן וכסף להנות מהחיים.

 

זה נשמע מעולה, אני יודעת. אבל אני לא ממש מבינה בזה. בבטלה, ז'תומרת. וגם נהיו לי די מהר עקצוצים לא נעימים בגוף. יש לזה כמה סיבות והעיקרית שבהן היא שלראשונה מאז חיי הבוגרים אני לא עושה שום דבר למען. זה לא נורא, אני אומרת לעצמי. ומשפחה וחברים מוסיפים: נתת מספיק, נגעת בכל הקושי שבעולם. ילדים בסיכון, פגועי נפש, משפחות במצוקה. את יכולה לנוח קצת.

 

אז ניסיתי. אבל לא ממש הצלחתי. החלטתי למצוא לי מקום להתנדב בו.

 

עכשיו, אתם צריכים להבין. חוץ מתירוץ הדוקטורט היו עוד כמה סיבות לעזוב לבינתיים את התחום הטיפולי. אחת מהן היתה שאני זקוקה לקצת שקט נפשי מצרותיהם של אחרים. הבנתי שאם להתנדב, אז זה אומר משהו הכי רחוק ממה שעשיתי עד עכשיו. וגם - שזה צריך להיות משהו קצת פחות עצוב, קצת יותר קליל, ובתוך ארגון שמצליח להחזיק את עצמו ואת המתנדבים שלו - מכל הבחינות.

 

חיפשתי קצת, דיברתי עם אנשים. מפעילויות פוליטיות, דרך מרפאות חוץ שונות ועד לתנו לחיות לחיות. ואז הגיע אלי מייל עם קישור לעיתון שהוציאה אגודת הסטודנטים במכללה בה אני עובדת. לא משהו חשוב. אבל הם סיפרו שם על כל מיני פעילויות התנדבות שהם מציעים לסטודנטים ואחת מהן תפסה את עיני: עבודה עם כלבי נחייה לעיוורים. חשבתי שאם הסטודנטים יכולים אז צוות ההוראה יכול גם. שלחתי מייל למרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים. הם חזרו אלי תוך 10 דקות. התרשמתי עמוקות מהיעילות (אני כלכך לא רגילה לעבוד במקומות מתפקדים). קבענו פגישה ליום ראשון הקרוב במרכז שלהם בבית עובד. על הפרק: אימוץ גור לשנה ו/או העברת סדנאות יצירתיות לעיוורים ו/או עזרה בהוצאת העיתון שלהם. מה שיש - הם ישמחו מאוד.

 

יש לי מלא מחשבות על העניין הזה, אבל הן עוד לא מגובשות. בעיקר סביב הרעיון של אימוץ גור ופרידה ממנו אחרי שנה לטובת אדם עיוור. אבל אין לי מה לפתח אותן בינתיים עד שאדע לאן נושבת הרוח. בינתיים אני רק יכולה להגיד שהעקצוצים מתחילים להיעלם. מה שעוד עוזר להם זה מסיק זיתים באזור טול כרם שכנראה אצטרף אליו בשבת הקרובה. אף פעם לא הייתי בשטחים הכבושים, אבל אולי הגיע הזמן לתרום גם משהו מהכיוון הזה.

 

נכתב על ידי , 26/10/2010 09:39   בקטגוריות אוניברסיטת החיים, צרצר מצרצר צרצורו, רק בגלל הרוח, ימים לבנים  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מהבטן


בהתחלה חשבתי שזה האלכוהול הרב מדי מאתמול בערב, מול המשחק של ספרד פורטוגל. אחר-כך חשבתי ששעות השינה המועטות הן שעושות לי בלגאנים בבטן. אבל כשנסעתי היום ברכבת כבר הבנתי: כואבת לי הבטן כי הכל מתהפך אצלי עכשיו.

 

הפרידות מהילדים השבוע היו קורעות לב. במיוחד כי היו טובות ונכונות כל-כך. למרות שרציתי להגיד שלום ולא להביט עוד אחורה, לא יכולתי להתעלם מהמחוות הקטנות והגדולות שהמטופלים שלי וההורים שלהם עשו. שתי אמהות קשות יום הביאו מתנות של קרמים מפנקים, אמא אחרת כתבה מכתב תודה מרגש, ילדה אהובה בת 8 עשתה לנו קלוז'ר כשבחרה לקרוא יחד את "5 מכשפות הלכו לטייל", שהיה הסיפור הראשון שקראנו לפני שנתיים כשרק התחלנו את הטיפול. הילדים מקבוצת הכתיבה התארגנו וקנו לי עגילים. הם הגישו לי אותם בחדר המורים תוך שהם מנגבים דמעות שלא התביישו לרדת. מטופלת שלי, בת 5, אותה ביקרתי בחודש האחרון בבית-החולים אחרי שנשפכו לה על כל הגוף מים רותחים, רצה אלי לחיבוק חזק חזק כשנכנסתי לגן ולא עזבה אותי עד שהלכתי. היא הראתה לי את הבטן שכבר לא חבושה, ביקשה שנקרא עוד ועוד ספרים, הראתה לי בכל דרך אפשרית שהיא חזרה להיות שמחה ומתפקדת אחרי שליוויתי אותה בשעות ארוכות של דכאון וכאבים במחלקת הילדים. כואבת לי הבטן רק מלחשוב עליה, שלא לדבר על כל השאר.

 

שקיות עם ציוד פזורות אצלי עכשיו בבית ובאוטו. בובות, ספרים, משחקים, טושים, גואש. אני לא יודעת מה לעשות איתם. הם שימשו אותי כל-כך יפה ועכשיו הם הולכים להיזרק או להיכנס לתוך ארגזים ולא לראות אור יום למשך הרבה הרבה זמן. אולי לתמיד. אין לי זמן לעבד את הפרידה מהמטופלים שלי. אלה ימים של החלטות. אני צריכה לבחור לאיזה כיוון אני הולכת עם הדוקטורט שלי והבטן כואבת. מסתובבת כבר כמה ימים סביב עצמי, נפגשת עם פרופסורים, מציקה לכל מי שמוכן להקשיב, מודעת להשפעות ארוכות הטווח שיהיו לצעד הבא שאעשה.

 

חברים ומשפחה מצלצלים ונפגשים איתי בימים האחרונים. מתעניינים, מקשיבים, שואלים את כל השאלות הנכונות ומתלבטים יחד איתי. בורכתי בסביבה תומכת, באנשים שמאמינים בי, שגורמים לי להבין שבמה שלא אגע אצליח, שכל דרך בה אבחר תהיה נכונה אם אעשה אותה כזאת. לראשונה בחיי אני מאמינה להם שיש בי הכוח והיכולת, שמגיע לי לשמוח על כל הדלתות שנפתחות בפני עכשיו, שהרווחתי את כל זה בהרבה עבודה קשה וכשרון, שאני צריכה לחשוב רק על מה שבאמת יעשה לי טוב. התכווצות. איך אפשר לדעת באמת מה יעשה לי טוב.

 

אני בשיאו של מאבק על הזהות שלי כאדם בוגר. קשה להתבגר. על החלב שקניתי יש תאריך תפוגה שהוא תאריך יום ההולדת שלי. אני נעה בין הרצון לעשות יומולדת ילדותי במיוחד עם באולינג ושקיות הפתעה לבין הרצון להיעלם באותו היום ולא לחגוג בכלל את הגיל הזה, שעושה לי תקתוקים מעיקים בבטן. אפילו לגבי זה קשה לי לקבל החלטה.

נכתב על ידי , 1/7/2010 00:02   בקטגוריות אוניברסיטת החיים, בגוף אני מבינה, מעברים, צרצר מצרצר צרצורו  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
99,956
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)