אולי אלה החגים, אולי הסתיו, אולי הגשם הראשון, אולי עומס העבודה שאני כבר לא רגילה אליו, אולי... לא יודעת. משהו בכותבת שבי קצת כבה. לא בא לי לכתוב, לא בא לי להגיב, כמעט והייתי אומרת שלא בא לי לבוא במגע.
בעצם למה כמעט.
חוויתי המון מגע רע בשנה האחרונה. ניסיתי לחשוב על איך זה קרה כל-כך הרבה השנה, ואיכשהו הצלחתי להפוך את הלוגיקה לטובתי: עבדתי השנה המון על עצמי כקורבן. נילחמתי בזה חזק. שנים שנהניתי והרווחתי המון מהמקום הקורבני. השנה היתה לי משימה לצאת משם. אבל בקרב כמו בקרב, יש פגועים ויש הרוגים. לצאת מתפקיד קורבני זה קשה לאללה. כי במקום להפעיל אגרסיות פנימה צריך פתאום ללמוד להפעיל אותן החוצה. במקום לשתוק כשמרביצים לי אני שולחת רגל ומרביצה חזרה. כמובן שאני מאוד לא מאומנת במכות, אז לפעמים הבעיטות שלי יוצאות לא מכוונות היטב (כך שהן עלולות לפגוע בבנאדם הלא נכון) במקרה הרע, אני עלולה לחטוף חזק בעצמי במקרה הפחות נורא או לצאת קצת פאתט במקרה הטוב. כולנו יודעים שמכות זה לא טוב, אבל היום גם כל איש חינוך וטיפול טוב יידע להגיד שילד שמרביצים לו - עדיף שיחזיר מאשר שיילך להתבכיין למורה.
הסביבה שלי, שרגילה למקום הקורבני והמתבכיין שלי, מגיבה לשינויים שאני מנסה לעשות. לא לכולם נעים שמשנים לו פתאום את התפקיד מול מישהו אחר. יש כאלה שנהנו מכך שמיקמתי את עצמי במיסכנות. עם המשפחה שלי כבר סיימתי את המלחמה הזאת לפני יותר משנה. זו היתה מלחמה ארוכה ומתישה, אבל היא ברובה מאחורינו. אבל עם שאר הסביבה אני מרגישה שאני בעיצומה.
קשה קצת להסביר את מהלכי המלחמה כשאתה בתוך מלחמה. אבל אני אנסה בכל זאת, כי כבר באתי לכאן לכתוב: בחורים שמתנהגים אלי מגעיל - במקום לבלוע את הגועל אני מגעילה אליהם בחזרה. בלוגרים שמגיבים לי לא נעים בבלוג שלהם - אני משתדלת להפחית את הביקורים שלי בהם כדי שלא לספוג את הרע שלהם. אני עושה ככל יכולתי לעבוד יותר במקומות שנעימים לי ופחות במקומות שם המרביצים חזקים ממני - מכות מכות, אבל אני לא מפגרת שפותחת זירה מול משקל כבד.
אני חושבת עכשיו שהקושי לכתוב נובע אולי מכך שעוד אין לי אסטרטגיה ברורה לגבי ההתנהלות שלי בבלוג שלי. לא בא לי שגם כאן תהיה זירה של קרב. כאן בא לי לנוח. ובכל זאת יש תגובות שמעצבנות אותי או אמירות לא רגישות ומה אני עושה איתן: לא עונה? אומרת מה שאני חושבת - גם אם זה עלול להיות פוגעני?... לא יודעת. צריכה עוד לחשוב על זה. מה שכן, אני לא תמימה: ברור לי שהתהליך של השינוי שלי משתקף היטב גם כאן.
אני מרגישה שבשנה האחרונה, בגלל המלחמה הפנימית הזאת, שהוציאה אגרסיות בריאות החוצה, יצרתי לי כמה וכמה רוחשי רע. זה בסדר לי. הייתי רוצה שיאהבו אותי, אבל לא בכל מחיר. אני עם עצמי יודעת שלא עשיתי לאף אחד רע במתכוון, אלא אם האחר התחיל. אני בתהליך של להפסיק לפחד ממכות, להפסיק לפחד שלא יאהבו אותי, לעמוד יותר על שלי ולהיות זו שעושה, ולא זו שעושים לה.
אין לי ספק שבדרך אני פוגעת באנשים, כי כאמור אני עוד מאוד קלאמזית בבעיטות ואגרופים (בשריטות אני אלופה - כמו כל דמות קורבנית). אז את הסליחה אני שומרת לימים הנוראים הקרובים, שיהיו בתקווה ימים של הפסקת אש עם עצמי ועם הסביבה הקרובה שלי.
בתור התחלה, צ'יפורים לעצמי לשנה החדשה: לפטופ חדש, לבן, קל וחתיך של לנובו וכרטיס יקר לאללה לחוויה הבאמת מרוממת נפש: ההופעה של לאונרד כהן, בתקווה שהתאושש מההתמוטטות המאוד מאוד מדאיגה שהיתה לו בוולנסיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
