Fucking Union

כשרוח סתוית קלה מנשבת בגג שלי, כמו עכשיו, היתושים לא באים לאכול אותי וזה נעים במיוחד לשבת שם, לעשן סיגריה ולהעריך את המקום שאני נמצאת בו.

נעים גם שהבית שהשתפץ מול הגג שלי נצבע בצבע קרמי עדין והסיר סוף סוף את פיגומיו. עכשיו אפשר לראות את עזריאלי ואת הצאלון עם הפריחה האדומה העזה ללא הפרעה.

עוד יותר נעים לדעת שבינתיים הבית שלי, ועל הדרך גם הגג, לא נמכר לשום שכן מליונר. בעלת הבית (המליונרית בעצמה) דורשת עליו מחיר מופרז והוא סיפר לי בכנות מרוממת-נפש שבינתיים המשא ומתן תקוע. מי אמר שתקוע זה דבר רע?

טיפ-טיפה פחות נעים שאין לי כרגע כמעט שום ציור שתלוי על הקירות, אבל זה זמני ומסיבות טובות. מחר הציורים שלי יוצגו בתערוכה בסטודיו עם השם המלא שלי, לצד ציורים של תלמידים אחרים. אני מתרגשת מזה פחות מאשר בפעמים הקודמות, אולי כי כבר חודשיים וחצי לא ציירתי שומדבר חדש, אבל יהיו שם הרבה ציורים שלי שאני אוהבת מהשנה האחרונה ובטח כשאני אראה אותם תלויים שם זה ישמח את ליבי עד מאוד.

נעים ולא נעים להיות ברשימת הבלוגים הפעילים. גם סוג של גג שאני עוד לא בטוחה איך אוכלים אותו. מסתבר שהרבה בלוגרים שאני לא מכירה נכנסים לפה עכשיו דרך הקישור ההוא, מה שמגדיל לי את הכניסות בהמון ומן הסתם משאיר אותי שם עוד. סוג של מעגל סגור במסיבת הגג הבלוגספרית.

אבל הכי נעים היה לחזור אתמול עם היפיוף-אינטליגנט-רגיש מיציאה בתל-אביב הישר לגג שלי, לפטפט קצת בשקט הלילי ודי מהר למצוא את עצמי עירומה באויר הפתוח. מבט מסביב לימד אותי שאין מצב שמישהו מהרחוב או מהבתים השכנים רואה משהו. פרטיות מבורכת. אז אמנם הרגישות שלו מופנית בעיקר לעצמו כרגע, אבל לגעת בבחורה הוא יודע ממש טוב, תודה לאל, מה שצבע לי את לילות השבוע האחרון בתחושות סיפוק מהטובות שהיו בחיי.

חשבתי על זה. קצת חשבתי. אולי בעצם לא מספיק.

אבל חשבתי. בחיי.

פתחתי את הבלוג הזה כדי להצליח לחצות את הניתוח ההוא, שהיה לי לפני שנה וקצת. לא ידעתי שאצא ממנו עם כוויות. חשבתי שאצא ממנו רק עם יד יותר מחוברת. אבל היה לי קשה להכנס לעוד ניתוח, שניה אחרי פרידה מחבר שהיה לי חצי שנה, ורציתי לשחרר כאן קצת לחץ.

בכלל לא חשבתי שמישהו יקרא...

אז חשבתי קצת, אם יהיה נכון לחשוף כאן את הצללית שלי. ואת הקול שלי. אלה הדברים שיראו וישמעו מחר בטלויזיה. עברה בי מחשבה לספר על זה כאן בדיעבד. ואז חשבתי עוד קצת. אולי אחר-כך אני אצטער על זה. אבל כרגע, אחרי שהחלטתי שמחשבות עושות אותי חסרת בטחון, החלטתי ללכת על הרגש. ומרגיש לי נכון שתהיו שותפים לנקמה הקטנה והמתוקה שאני עושה בבית-החולים ששרף לי את הגוף ולא אמר על כך מעולם סליחה.

הראיון נערך בביתי ביום חמישי האחרון, אחרי תחקיר ארוך ועצבני של בחורה מקסימה בשם יודפת. היא עבדה קשה כדי שעמנואל רוזן יוכל להרים גבה על המחדל שנעשה בגוף שלי ושל עוד כמה שנכנסו יפי-עור לניתוח ויצאו שרופים.

אז תרשמו: מחר, יום רביעי, באיזה תשע וחצי או עשר. משהו שם. ערוץ 2. אני לא אראה את זה כי אהיה בשעור ציור. אבל בשביל מה עשיתי יס מקס אם לא בשביל כאלה... אני מקווה שלא אתחרט שהחלטתי לפתוח את הפה ולחשוף את צלליתי. שלא אתחרט שסיפרתי לכם. יודפת אמרה שמי שמכיר אותי יזהה מיד. אז תחזיקו אצבעות שילדים בני 12 לא רואים את עמנואל רוזן בשעות כאלה. לא בא לי שהמטופלים שלי, שעוד ממשיכים להתעסק בתאונה שהיתה לי רק עכשיו, ישמעו אותי מדברת על ישבנים. אחרי הכל, אנחנו אמורים לעסוק בהם, לא בי.

מה שלא תראו מחר זה את המנתח שלי מבקש סליחה. הוא הגיב ב"אין תגובה" ולא יכנס לכתבה. בכלל, אתם לא תראו אף אחד מבקש סליחה. בית החולים יגיב, כמה מפתיע, שאין לו שום מושג על מה בכלל מדובר. ואת המשפט שלי, שאומר שהרגשתי כאילו אנסו אותי שם, בזמן שישנתי, בטח ימרכזו מאוד.