לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 48





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מהבטן


בהתחלה חשבתי שזה האלכוהול הרב מדי מאתמול בערב, מול המשחק של ספרד פורטוגל. אחר-כך חשבתי ששעות השינה המועטות הן שעושות לי בלגאנים בבטן. אבל כשנסעתי היום ברכבת כבר הבנתי: כואבת לי הבטן כי הכל מתהפך אצלי עכשיו.

 

הפרידות מהילדים השבוע היו קורעות לב. במיוחד כי היו טובות ונכונות כל-כך. למרות שרציתי להגיד שלום ולא להביט עוד אחורה, לא יכולתי להתעלם מהמחוות הקטנות והגדולות שהמטופלים שלי וההורים שלהם עשו. שתי אמהות קשות יום הביאו מתנות של קרמים מפנקים, אמא אחרת כתבה מכתב תודה מרגש, ילדה אהובה בת 8 עשתה לנו קלוז'ר כשבחרה לקרוא יחד את "5 מכשפות הלכו לטייל", שהיה הסיפור הראשון שקראנו לפני שנתיים כשרק התחלנו את הטיפול. הילדים מקבוצת הכתיבה התארגנו וקנו לי עגילים. הם הגישו לי אותם בחדר המורים תוך שהם מנגבים דמעות שלא התביישו לרדת. מטופלת שלי, בת 5, אותה ביקרתי בחודש האחרון בבית-החולים אחרי שנשפכו לה על כל הגוף מים רותחים, רצה אלי לחיבוק חזק חזק כשנכנסתי לגן ולא עזבה אותי עד שהלכתי. היא הראתה לי את הבטן שכבר לא חבושה, ביקשה שנקרא עוד ועוד ספרים, הראתה לי בכל דרך אפשרית שהיא חזרה להיות שמחה ומתפקדת אחרי שליוויתי אותה בשעות ארוכות של דכאון וכאבים במחלקת הילדים. כואבת לי הבטן רק מלחשוב עליה, שלא לדבר על כל השאר.

 

שקיות עם ציוד פזורות אצלי עכשיו בבית ובאוטו. בובות, ספרים, משחקים, טושים, גואש. אני לא יודעת מה לעשות איתם. הם שימשו אותי כל-כך יפה ועכשיו הם הולכים להיזרק או להיכנס לתוך ארגזים ולא לראות אור יום למשך הרבה הרבה זמן. אולי לתמיד. אין לי זמן לעבד את הפרידה מהמטופלים שלי. אלה ימים של החלטות. אני צריכה לבחור לאיזה כיוון אני הולכת עם הדוקטורט שלי והבטן כואבת. מסתובבת כבר כמה ימים סביב עצמי, נפגשת עם פרופסורים, מציקה לכל מי שמוכן להקשיב, מודעת להשפעות ארוכות הטווח שיהיו לצעד הבא שאעשה.

 

חברים ומשפחה מצלצלים ונפגשים איתי בימים האחרונים. מתעניינים, מקשיבים, שואלים את כל השאלות הנכונות ומתלבטים יחד איתי. בורכתי בסביבה תומכת, באנשים שמאמינים בי, שגורמים לי להבין שבמה שלא אגע אצליח, שכל דרך בה אבחר תהיה נכונה אם אעשה אותה כזאת. לראשונה בחיי אני מאמינה להם שיש בי הכוח והיכולת, שמגיע לי לשמוח על כל הדלתות שנפתחות בפני עכשיו, שהרווחתי את כל זה בהרבה עבודה קשה וכשרון, שאני צריכה לחשוב רק על מה שבאמת יעשה לי טוב. התכווצות. איך אפשר לדעת באמת מה יעשה לי טוב.

 

אני בשיאו של מאבק על הזהות שלי כאדם בוגר. קשה להתבגר. על החלב שקניתי יש תאריך תפוגה שהוא תאריך יום ההולדת שלי. אני נעה בין הרצון לעשות יומולדת ילדותי במיוחד עם באולינג ושקיות הפתעה לבין הרצון להיעלם באותו היום ולא לחגוג בכלל את הגיל הזה, שעושה לי תקתוקים מעיקים בבטן. אפילו לגבי זה קשה לי לקבל החלטה.

נכתב על ידי , 1/7/2010 00:02   בקטגוריות אוניברסיטת החיים, בגוף אני מבינה, מעברים, צרצר מצרצר צרצורו  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מהראשון לשני


תקופה לא קצרה היינו ביחד, אני והראשון. בהתחלה, כמו בכל התחלה, התלהבתי מכל שטות. מתשומת הלב האישית, מהמחוות הלא צפויות, מהמתנות הקטנות. אחר-כך התרגלנו. ניהלנו שגרת יומיום פשוטה אך טובה, לא מרגשת אך גם לא רעה. שמתי לב לכך שהוא כבר לא יוזם כמו פעם, קצת מתייחס אלי כמו אל ברורה מאליה. אבל הוא סיפק לי את מה שהייתי צריכה וזה היה טוב דיו. ברגעים של דרמות גדולות הוא אמנם היה אוזן קשבת, אבל אף פעם לא ידע לתת לי עצה טובה באמת. חייתי עם זה בשלום.

 

אבל אז הגיע האחר. והוא חיזר, ופיתה, והציע הצעות שהיו על גבול המגונות, והבטיח מתנות ומחוייבות. הקשר עם ההורים שלי קסם לי גם הוא. נפגשתי איתו לבדוק כמה אנחנו מוצאים-חן האחד בעיני השניה. אני מיד מצאתי-חן בעיניו. העובדה שבשנה האחרונה אני מרוויחה טוב מאוד עשתה לו את זה. הוא, מצידו, הבטיח לפנק לאורך זמן, לעשות בשבילי פרוצדורות מעיקות, לתת לי את כל המקום שבעולם. הוא לא השתמש בקלישאה של הנסיכה, אבל קצת הרגשתי ככה איתו. התלבטתי. אני לא רגילה לעבור לאחד כשאני עדיין עם האחר. צריכה בדרך-כלל תקופת צינון. אבל התקווה שאולי באמת הוא האחד היתה חזקה ממני.

 

אז הסכמתי לו.

 

ובינתיים אני עוד לא מגלה לראשון שאני נוטשת. אני חושבת שהוא אפילו לא שם לב שאני כבר לא ממש שם. לכולם סיפרתי שיש לי מישהו חדש. אפילו במקום העבודה שלי כבר יודעים. הם כולם קיבלו את זה בקור רוח ראוי. ורק הראשון עוד לא יודע. טיפש. מה, הוא לא רואה שאני לא בעניין? הוא לא רואה שכלום לא זז? או שאולי רואה ולא אכפת לו? סיבות טובות (או שאולי תירוצים) לא להרגיש רגשות אשם על הבגידה.

 

בסוף אוגוסט, כשגם המשכורת של משרד החינוך לא תיכנס יותר לראשון ואת כל הכסף שיישאר לי שם אעביר לשני, אני איאלץ כבר להתעמת איתו. להרים טלפון ולהגיד: זהו. אני כבר לא רוצה יותר להיות לקוחה שלך, ישיר ראשון יקר. מעכשיו אני של בנק אחר!

נכתב על ידי , 21/6/2010 23:49   בקטגוריות חירות, מעברים  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
99,877
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)