7 בבוקר. את יוצאת מהבית עם קפה מהביל בכוס החד פעמית ונדהמת לראות לבן במקום ירוק בגינה. את משפשפת את עינייך כדי לבדוק אם לא חלמת שוב שאת בירושלים. לא. זה הבית שלך, זה שגרת בו שלוש וחצי שנים ושעכשיו את עוזבת אותו, ובשמים אין אף ענן והלבן המכסה את הירוק הוא, מסתבר, טל שקפא. גם על הפרחים והפסיפלורה והבוגונוויליה יש קרח. את לא מבכה את מותם. במילא תיכף הכל נגמר, את אומרת להם בשקט של הבוקר.
גם האוטו הכחול שלך לבן. את נכנסת לתוכו ומנסה לנגב את הקרח עם המגבים והמים הקפואים של המנוע. זה לא עוזר. בפניה ימינה, אל עבר היציאה מהמושב, את לא מסתכלת אם מישהו בא. את סומכת על כך שזכות הקדימה שלך. כלומר, את מסתכלת, אבל רואה רק לבן, אז את נוסעת. בום. גוף זר נתקל באוטו שלך. את מיטלטלת מעט. הקפה לא נשפך. עברת תאונה. את בקושי מצליחה לפתוח את הדלת שלידך, שהתעקמה כהוגן. יכולת לפגוע בי, את אומרת בחיוך לנהג שעצר. הוא לא עונה. בוא נפתח בכך שתגיד סליחה? את מנסה להבין אם הוא יודע לדבר עברית. סליחה, הוא אומר בהקלה, ובעיניו הכחולות מבט כנה של התנצלות. מה הוא מתנצל, את תוהה. הרי זו את שלא פתחת את החלון כדי לראות מבעד לקרח אם מישהו מגיע לצומת.
הוא מציע שתיכנסי לאוטו שלו, המחומם, כדי להחליף פרטים. אני לא בטוחה מה אני אמורה לרשום, את אומרת. גם אני לא, הוא אומר. את שמה לב שהרכב לא רשום על שמו ושיש לו מבטא רומני וחם. אתם מחליפים את מספרי הרכב, מספרי הפוליסה ופלאפונים. כשאת חוזרת לאוטו שלך את שוב מבינה כמה קשה לפתוח את דלת הנהג. הכתף שלי יכולה היתה שוב להפגע, את מבזיקה מחשבה, ומחייגת לאמא של הילד שהיית אמורה לפגוש עוד עשר דקות בחולון. עברתי תאונה קלה, את מסבירה בהתנצלות, אני לא אספיק להגיע. אתן קובעות להפגש בעשרה לשמונה. אפילו 10 דקות זה משהו, אומרת האם שמודאגת מבנה. את שותה את הקפה שלך בפקק. מדי פעם משהו מתחכך בגלגל. גם הפגוש התעקם. את מבינה שלא תצאי מכל הסיפור הזה בקלות.
9 בבוקר. בהדרכה את מספרת על הקרח שכיסה את האוטו ושהיתה לך תאונה הבוקר. המדריכה אומרת שנראה שאת לא שומרת על עצמך מספיק. שמעכשיו נגמרו מפגשי ההורים בשבע וחצי. אלה לא שעות שאת אמורה לעבוד בהן, היא מחליטה עבורך בטון אימהי. אני נוזלת, את אומרת לה תוך כדי בכי. אני לא מצליחה להכיל בי לבד את כל הילדים. לראשונה את מעיזה להגיד לה שאת לא מרגישה שהיא מכילה אותך מספיק. היא מבטיחה לשמור עליך יותר מעכשיו. ואם את במצוקה את יכולה לצלצל אלי לסלולרי, היא מציעה. תודה, אני לא אצלצל, את עונה. זו השנה הכי קשה, הראשונה, היא אומרת, תצלצלי. ואת בוכה יותר. עם עיניים אדומות את חוזרת לבית הספר לעוד שני טיפולים.
12 בצהריים. את מדברת עם שירלי, סוכנת הביטוח. יש לה קול גברי ומשרה ביטחון. היא מנחה אותך לאיזה מוסך להגיע ומספרת לך על הרכב החלופי שיחכה לך שם. VIP, לא פחות, היא מכריזה. במוסך מתחיל ליפול האסימון, כשאת מתבקשת למלא טופס עם פרטי התאונה. עברתי תאונת דרכים, את ממלמלת. בדיוק שנה אחרי הניתוח האחרון בכתף. הכתף שומעת שקראו לה ואומרת הינני. את פתאום קולטת שהיא כואבת כבר שעות. גם הימנית, אבל בעיקר השמאלית. וככה, מכווצת כתפיים ועם סיריון חלופי חתיך וחדש, את מגיעה לטיפול האישי שלך.
בטיפול את נוזלת עוד קצת. אבל גם מספרת בחיוך שכבר חמישה ימים לא יורד לך מהפרצוף על הדירה החדשה, על הסיוד שצריך לעשות, על הקסם של המקום. נוגעת רק קצת בדברים שצריך להפרד מהם מהבית הנוכחי. משם את נוסעת למלא טפסים בעוד מקום עבודה שארגנת לעצמך. אחר-כך מגיעה לאייס כדי לנסות להבין כמה עולה צבע אם מביאים סיני שלוקח כסף רק על עבודה. פלטת הצבעים מנקרת עיניים. אין לך מושג באיזה צבע יפה לסייד קירות. הגוף זועק למנוחה. את לוקחת את הדף עם המחירים והולכת הביתה.
5 אחר-הצהריים. החצר נראית כאילו עבר עליה יום קשה במיוחד. הפסיפלורה נבולה, הבוגונוויליה גוססת. הפרחים מתים. העשב הירוק הרענן נראה כאילו מישהו לעס אותו. את נזכרת בקרח. כשאת מתקרבת לחניה את כמעט דורסת משהו. מה זה? ארנבת. חומה, גדולה, יפהפיה. את נכנסת הביתה ומביאה לה גזר. פילי רוצה לרדוף אחריה, אבל את לוקחת אותה על הידיים. מה את עושה כאן, ארנבת, את שואלת אותה. היא לא עונה. מרחוק תופסות עינייך נמיה חוצה את השביל. מה קורה כאן. הארנבת אוהבת את הגזר. בדיוק חשבת להביא למחר לילדים את "איתמר פוגש ארנב" של גרוסמן. זה צירוף מקרים מוזר מדי, את אומרת לעצמך ומשחררת את פילי. פילי מבריחה את הארנבת לכיוון הנמיה. ארנבת ונמיה מסתדרות?
את נכנסת פנימה, לבית מלא קרטונים ריקים שמחכים להתמלא, מדליקה חימום והולכת לישון.