Fucking Union

כבר כמעט שבוע שאני לא פה. לא בבלוג שלי, לא בבלוגים שלכם ולא בכלל. אני רוצה לחזור, לאט לאט, לשפיות. אחרי הכל ובסופו של יום, התינוק הזה הוא לא שלי. אני רק החברה שבאה לבקר כל יום ומכירה כבר את מסדרונות בית החולים בעל-פה, את המקרר, את המיקרו, את חנויות הקניון הסמוך. תכל'ס אין סיבה שזה יציף אותי ככה ויגמור לי את השבוע. אספתי כמה מחשבות ותובנות מהשבוע הזה, קצת הרבה האמת. אתם יכולים לראות בזה, נגיד, שלושה פוסטים שהתאחדו לאחד... 

כמו באמריקה

מרגע הישמע הבשורה המרה על הגידול של הקטנצ'יק, זרם המבקרים לא פסק. אתמול סיפרתי על כך למרצה האמריקאית שאני עובדת איתה במכללה. באמריקה זה לא היה קורה, אמרה בגאווה של עולה חדשה. באמריקה אנשים נמצאים בבית החולים לבד. חברים ואפילו משפחה עושים טובה אם מצלצלים בכלל, אבל אין את הקטע הזה של לבוא ולהביא אוכל ולעבור עם האנשים את השלבים הקשים האלה של השהיה בבית-החולים. הייתי קצת גאה להיות חלק מה"דבר" הישראלי הזה לרגע. הבעיה היא, הוסיפה, שהישראלים לוקחים את כל הדברים הרעים מהאמריקאים, ויום אחד נהיה דומים להם גם בזה. חשבתי שהיא בגדול בטח צודקת, אבל שעם כמות האנשים שכל הזמן כל הזמן היתה שם השבוע - זה בטח יקח עוד הרבה זמן בכל מה שקשור לנושא החברות והאמפתיה.

הזדהות השלכתית

חברה שלי היתה כל השבוע בשוק. ראו עליה שהיא לא לגמרי מעכלת את המציאות. מה גם שעד אתמול לא בדיוק ידעו מה יש לו. אז היא היתה בהלם, ובתור שכזו החזיקה את עצמה נורא יפה. גם אני ואחרים שם בבית-החולים החזקנו את עצמנו חזק. היו מפגשים נחמדים עם אנשים, צחוקים, אוכל. לא פעם עלתה בי אסוציאציה של שבעה. שאז כולם באים לשבת עם האבלים ולהעביר להם את הזמן שבו הם צריכים לעכל את המציאות החדשה. היה כאילו נחמד. אבל אז, כל פעם שיצאתי מבניין האשפוז אל עבר האוטו, זה הזדחל בי נורא מהר - כמו איזה רעל קטלני - והדכאון השתלט עלי לגמרי. חשבתי אתמול שבתוך השוק הזה שלהם הם פשוט השליכו - על כל מי שהסכים לקבל - את הדכאון והתסכול וחוסר האונים והעצב העמוק. אני לקחתי את זה בשתי ידיים. זה תהליך ידוע בעולם הפסיכולוגיה שנקרא הזדהות השלכתית. אני חושבת שבמידה מסויימת זה עזר להם להתמודד עם הימים הראשונים, העובדה שכל זה היה אצל האחרים ולא אצלם. אתמול הם כבר התחילו להתפכח ולצאת מהשוק. הם התחילו לכעוס. הרגשתי את זה על עצמי - איך כל הרעל הזה עוזב אותי לאט לאט והולך אליהם - למקום בו, לצערי, הוא באמת צריך להיות. הכעס שלהם היה עוצמתי ומפחיד, אבל לפחות - לראשונה - הוא היה שלהם.

פולניה

כשכל הכובד הזה עוד ישב עלי, ניסיתי להיעזר קצת באנשים שסביבי. אחת אחרת המלכה עשתה לי טיפול אליפות ששחרר לי כמה שרירים דואבים, חבר טוב הרשה לי לבכות על כתפו (על אמת, עם דמעות והכל), אמא רצתה כל הזמן להתעדכן, חברה אחרת ניסתה לחשוב איתי ביחד איך אפשר לעזור ואפילו אחותי נרתמה למשימת ה"בואו נקשיב למומו וניקח ממנה קצת מהעול". ורק חברה אחת - טובה - החליטה לריב איתי דווקא עכשיו. צלצלתי אליה בדרך חזרה מבית החולים. התחלתי בלהגיד לה שחשבתי עליה, שאולי תרצה לבוא איתי בשישי להופעה של מאור כהן שר בודלר. היא לא רצתה. קשקשנו קצת על הופעות ואז אמרתי לה שיש לי חדשות טובות ורעות. מה את רוצה לשמוע קודם? אני רוצה שתשאלי אותי מה שלומי, אמרה, את אף פעם לא שואלת מה שלומי. קולה של אמא שלי בימיה המעצבנים במיוחד הדהד לי באוזניה. אני חושבת שהאדמתי עד מאוד באותו הרגע. זו אותה חברה שכבר שנתיים אני רק שומעת על התיזה שהיא עומלת עליה ועל חייה ושיחות רבות כל-כך לא פוצה פה ולא מספרת לה כלום על עצמי. היא כמעט היחידה שכשאני מצלצלת אני שואלת "באיזה מצב אני תופסת אותך?". הפעם פיספסתי את השאלה. את החדשות לא סיפרתי לה, למרות שהיא מכירה את החברה כי כולנו למדנו יחד בתואר הראשון. עכשיו כבר לא בא לי לספר לה בכלל שום דבר. לא מוצאת בעצמי את הכוח להרים לה טלפון. מקווה שכשיעבור זעם אמצא בי את המקום הזה שנקרא "להתעלות" ואצליח לדבר איתה בשקט והגיון.

פיטר-פן

בתוך כל הטירוף יצאתי השבוע עם יושב הבר. היה מגניב. אבל נוספו מלא אבלים. אני מאוד מתלבטת לגביו. כנראה שגם הוא לגבי - אם הוא בכלל מעסיק את עצמו בי. קצת קשה לי להסביר. זה מתחיל בכללי נימוס בסיסיים שאמורים ללוות התחלת קשר שאין לו, או שפשוט לא דומים לאלה שלי, וממשיך בעובדה שהוא פשוט לא מתלהב. עכשיו - זה בסדר לא להתלהב כל-כך מהר, אבל זה מפר את האיזון כי אני כן התלהבתי בהתחלה כמו איזה ילדה בת 15. עכשיו אני לא יודעת. הוא מצא-חן בעיני מאוד בהתחלה. אבל בדייט של השבוע (שכבר היה ביום שני! ומאז לא יצא לנו להפגש) גיליתי שהוא מחוסר מודעות, שהוא נפרד מחברה שגר איתה שנה לפני פחות מחודש, שהוא אוהב אותן בלונדיניות עם עיניים ירוקות - עדיף רוסיות, שהוא ילדותי, שהאנרגיות הטובות שלו מדבקות ועושות לכל מי שסביבו קצת יותר שמח בלב, שהוא מאוד חכם ושהוא חי כאילו הוא בן 22 ולא בן 37 (דמות ההזדהות שלו היא פיטר-פן, לא פחות). אז אני לא יודעת כרגע מה יהיה הלאה. אתמול היתה פעם ראשונה שהוא לא צלצל (למרות שהוא כביכול היה אמור) מאז שנפגשנו וקצת נמאס לי להיות זו שמחכה לטלפונים. אז נראה. סופשבוע הקרוב יכריע.

זוגות זוגות

מה שכן, בחזרה לבית-החולים (אין מה לעשות - כאמור הוצפתי מזה השבוע), המבקרים האחרים שהיו שם היו כולם בזוגות ומשפחות. זה גרם לי להרגיש - לראשונה מזה זמן רב - מאוד יוצאת-דופן וכאילו שמשהו פגום בי. אולי זה חלק מהדכאון ותחושת חוסר המזל של החברה שלי שהושלך עלי, אבל העובדה היא שזה נגע לי במקום כואב. ואני כבר חשבתי שנפטרתי מהבאסה שבלהיות בלי בן-זוג. הסיפור עם יושב הבר רק העצים את תחושת הפגומה שלי, משום מה, ומצאתי את עצמי מקנאת בכל האנשים האלה שבאו בזוג או שיצאו מבית החולים והיה להם למי לשפוך את כל החרא.

שבת מנוחה

את השישבת החלטתי להעביר בלי בית חולים. אין לי ספק שיבואו לשם מלא אנשים שלא יכלו להגיע באמצע השבוע. וגם אם לא - יש להם שם אחד את השני ואולי הם באמת צריכים גם את הזמן לקלוט לבד את עוצמת המכה: שנה של טיפולי כימותרפיה לא מאוד אלימים, שנה של סטרואידים, ללא סכנת חיים (תודה תודה תודה לאל או למי שזה לא יהיה שם), שנה שאסור לו ללכת לגן עם עוד ילדים, שנה של חיים אחרים. אני אצטרך לחשוב, בזהירות, איך אני משלבת את עצמי בתוך כל זה. בינתיים - שבת מנוחה.

פילי מייללת מבחוץ. אני מתעוררת ופותחת לה את הדלת. שתינו חוזרות למיטה החמה ואני שמה לב שאין עליה קולר. חצי ישנה עולה בי מחשבה: שזה יהיה הדבר השלישי ודי.

איזה שטויות. עוד כשהייתי ילדה סיפרה לי אמא שלי שדברים רעים באים בשלשות, ולא משנה מה חומרתם. המטרה ב'משחק' הזה היא לסגור מהר מהר שלשה. השעון מראה ארבע בבוקר ואני מנסה לספור: מה עוד קרה רע? דודה של קוקסט נפטרה. אז טוב, יש לנו מוות של דודה, איבוד הקולר של פילי והדבר האפל הזה. אני לא משתכנעת אבל גם לא מצליחה להירדם יותר וקמה לכתוב.

בבית-החולים אמרתי לה היום, אחרי שנרדם בלי בעיות, "הוא ילד טוב". די, ביקשה, אל תגידי את זה. כל פעם שאומרים עליו משהו טוב קורה לו משהו רע. איך בשניה נסחפנו, אני והיא, לקלישאות של אמונות תפלות. הוא ישן ואנחנו פיטפטנו לידו בשקט. זה לא מקום לילדים, חשבתי לי, כשבמיטה לידנו ניסתה אחת קטנטונת בלי שיער בכלל לצייר עם טוש שלא עובד. היא קטנה מדי, מלמלתי לעצמי. גם הוא קטן מדי לכל הדבר הזה, לעזאזל.

בעלה עם זיפים ומבט מיואש נפרד מאיתנו לשלום. תישן טוב, אני קוראת אחריו, לא לפני שאני מציעה שישכפלו לי מפתח של הבית שלהם כדי שאוכל לעזור בכל עת. כל-כך מעט אני יכולה לעשות. גם הם. תחושת חוסר האונים היא השולטת. וידוע שחוסר אונים הוא המרכיב העיקרי לדכאון. אני מחפשת מה אני יכולה בכל זאת לעשות. מפטפטת איתה כשהיא נכנסת - עם הבגדים איתם היתה כל היום - למיטה שליד הקטנצ'יק. מחשבה מתחילה להזדחל בי: ככה הם הולכים לחיות עכשיו הרבה הרבה זמן.

הוא כולו בן שנה וחצי. ג'ינג'י עם עיניים כחולות, מהמם, רגוע כזה. התינוק הכי רגוע שאני מכירה. ולמרות זאת בכל פעם שאני איתם אני חושבת לעצמי שלא הייתי רוצה ילדים. לא בינתיים. מאז שנכנסה להריון אני רואה את המאבק שלה לשמור על העצמיות המפוארת שהיתה לה קודם - את מלכת הכיתה שבה, המשוררת, הפסיכולוגית, האישה החזקה שקברה את אימה לפני שנים ספורות אחרי מאבק בלתי נסבל בסרטן. ועכשיו זה. גידול בגודל של כדור טניס בעמוד השדרה העדין שלו. כזה שאי-אפשר להוציא בגלל המיקום שלו. כזה שאפשר, אולי, למוסס עם כימותרפיה. ואולי גם לא. מחכים. הבדיקות עוד לא חזרו.

היא נכנסת למיטה בזמן שאני מקשקשת לה את העדכונים החמים על יושב הבר. מקווה, אולי, להסיח את דעתה. צמרמורת אוחזת בי כשהיא מתכסה עם שמיכות בית החולים. שונאת בתי-חולים. משהו מתמגנט מהידיים שלי לכתף הימנית שלה, אבל אני לא נוגעת. מאז התאונה שלי אני לא נוגעת באף אחד. פעם הייתי ממש טובה בזה - גם בלראות כיווצים וגם בלהרפות אותם. היום אני לא מעיזה. מחר אני אעשה לך קצת מסאז' בכתף, אני שומעת את עצמי אומרת. כן, היא נאנחת. הכתף שלי גמורה! הוא כל היום רק על הכתף הזאת כי הוא לא מסוגל לסובב את הראש לכיוון השני. רואים, אני אומרת לה בשקט. מחר נטפל בך קצת.

ביציאה מבית החולים אני מצלצלת לאמא. כבר מחכה למשפט שלה שלא מאחר להגיע: לפעמים צריך להביט למטה כדי להעריך את מה שיש מול העיניים. היא לא מדברת על שלשות דווקא, אבל היא כן מצליחה לקחת ממני קצת מהמועקה, ואני מודה לה בליבי על כך. מנסה להודות גם על הבריאות שלי, שמאפשרת לי להתעסק בקטנות ועדיין להתרגש קצת מהדייט שמצפה לי מחר עם יושב הבר.