ניסיתי להשאר מחוייכת ואפילו תכננתי לכתוב בתגובה לאולי-בשורה פוסט על הנשיקות הטובות והגרועות בחיי.
חשבתי שגם על זה אני הולכת להתגבר בקלות.
אבל כשצלצלתי לאמא שלי להגיד לה מה אמרה רופאת השיניים פרצתי בהתייפחות, שנמשכת גם עכשיו.
לא. אני לא יכולה כרגע לצחוק על זה ולא יכולה לכתוב פוסט על נשיקות.
האולי-בשורה הזו דרמטית לי מדי ואני חושבת שאני עוד קצת בשוק ממנה.
השפה התחתונה שלי עדיין רדומה, אמרתי לה. מיכל, רופאת השיניים שאימצתי לרגל ארועי הנפילה, שהיתה זו שאמרה לי לפני שבוע שהכל יהיה בסדר, שהנפיחויות ירדו ושאני אחזור לעצמי צ'יק-צ'ק, הביטה בי בדאגה. כבר עברו עשרה ימים מאז שהזריקו לך לשם זריקות הרדמה, חשבה בקול רם, זה כבר היה צריך להשתחרר. זה עוד רדום לי, חזרתי על עצמי, לא ממש קולטת מה היא אומרת. למה את נראית מודאגת? שאלתי בטמטום חושים. מה, הכל את מצליחה לראות עלי? חייכה. למה את מודאגת? התעקשתי. תשמעי, מיכל הרצינה, יש סיכוי סביר שזה לא יעבור. מה - שאני אשאר ככה לתמיד? עם השפה הרדומה הזאת? כן, אמרה. עוד אי-אפשר לדעת בוודאות, אבל זה בהחלט יכול לקרות.
אז בדרך חשבתי על כל הנשיקות הטובות והרעות שהיו לי. וחשבתי גם כמה אני אוהבת להתנשק. כמה אני אוהבת מגע שפתיים וכמה חשוב לי למצוא את הגבר שאיתו הנשיקה תהיה טובה ורכה וסוערת כמו שאני אוהבת. וכמה כל זה הולך לעזאזל אם האולי-בשורה הזו תהפוך לבשורה של ממש.
בא לי למות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
