Fucking Union

שבועיים לפני ציון 5 שנים לתאונה, אני מתכבדת לסגור סופית את נושא היד שלי, הנון-יוניון, הדילייד, הפאקינג, ההומרוסים ופוסטי הטראומות. עוד שבוע הבלוג הזה יחגוג שלוש שנים, בהן כל מי שנכנס לפה ראה את היד שלי מבפנים – בהתחלה בכותרת ואחר-כך קצת יותר קטן בצד. אז זהו חברים, עכשיו כשהכל סוף סוף חזר לסדר הנכון והעולם מרגיש לי מקום קצת יותר הגיוני ומחובר לחיות בו, מצגת אחרונה לכבוד היד השמאלית שלי שעברה את כל מה שעברה ויצאה מזה כל-כך יפה.

וכמו בכל פרידה טובה, גם הפעם צריך ללוות את התמונות שיר מרגש, תמים ונטול ציניות. אז הנה:

בתוך הזמניות של החיים

יש דברים

ואנשים

שאני יודעת שטוב

שיהיו שלי.

לא פעם הם באמת הופכים להיות כאלה.

הבית הזה, על חדריו ורהיטיו והצמחיה שעוטפת אותו,

הלימודים שבחרתי, מקומות עבודה נכונים,

חברים וחברות, גברים.

בתקופות

שהם שלי

אני חווה רגעים של אושר והודיה

אני מעריכה, אני אוהבת, אני שלמה.

אבל בתוך הזמניות של החיים

יש דברים 

ואנשים

שאני יודעת שטוב שיהיו שלי

אבל הם לא רוצים שאני

אהיה שלהם.

ושם, ברווח הזה,

שבין ידיעת הנכון

לבין המציאות שלא נותנת,

מצוי הכאב.