מוזר, איך שהתחילה לי השנה הזו. מאז התחלתי את חיי הבוגרים מעולם לא היה לי כל-כך הרבה זמן פנוי. הוא לא היה אמור להיות פנוי באמת. תיכננתי לי את מערכת השעות והימים כך שיהיו לי יומיים וחצי פנויים בשבוע כדי לשבת על הדוקטורט, אבל הדוקטורט (שוב, בפעם האלף) גוסס ואני מוצאת את עצמי חצי מובטלת. מצחיק, כי למרות שאני עובדת כל-כך מעט מעולם לא הרווחתי כל-כך הרבה. גם לא כשעבדתי בהייטק. בטח לא כשעבדתי בתור מטפלת. לכו תבינו את הקארמה שלי. דווקא כשאני לא מזיעה - דווקא אז יש לי שפע של זמן וכסף להנות מהחיים.
זה נשמע מעולה, אני יודעת. אבל אני לא ממש מבינה בזה. בבטלה, ז'תומרת. וגם נהיו לי די מהר עקצוצים לא נעימים בגוף. יש לזה כמה סיבות והעיקרית שבהן היא שלראשונה מאז חיי הבוגרים אני לא עושה שום דבר למען. זה לא נורא, אני אומרת לעצמי. ומשפחה וחברים מוסיפים: נתת מספיק, נגעת בכל הקושי שבעולם. ילדים בסיכון, פגועי נפש, משפחות במצוקה. את יכולה לנוח קצת.
אז ניסיתי. אבל לא ממש הצלחתי. החלטתי למצוא לי מקום להתנדב בו.
עכשיו, אתם צריכים להבין. חוץ מתירוץ הדוקטורט היו עוד כמה סיבות לעזוב לבינתיים את התחום הטיפולי. אחת מהן היתה שאני זקוקה לקצת שקט נפשי מצרותיהם של אחרים. הבנתי שאם להתנדב, אז זה אומר משהו הכי רחוק ממה שעשיתי עד עכשיו. וגם - שזה צריך להיות משהו קצת פחות עצוב, קצת יותר קליל, ובתוך ארגון שמצליח להחזיק את עצמו ואת המתנדבים שלו - מכל הבחינות.
חיפשתי קצת, דיברתי עם אנשים. מפעילויות פוליטיות, דרך מרפאות חוץ שונות ועד לתנו לחיות לחיות. ואז הגיע אלי מייל עם קישור לעיתון שהוציאה אגודת הסטודנטים במכללה בה אני עובדת. לא משהו חשוב. אבל הם סיפרו שם על כל מיני פעילויות התנדבות שהם מציעים לסטודנטים ואחת מהן תפסה את עיני: עבודה עם כלבי נחייה לעיוורים. חשבתי שאם הסטודנטים יכולים אז צוות ההוראה יכול גם. שלחתי מייל למרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים. הם חזרו אלי תוך 10 דקות. התרשמתי עמוקות מהיעילות (אני כלכך לא רגילה לעבוד במקומות מתפקדים). קבענו פגישה ליום ראשון הקרוב במרכז שלהם בבית עובד. על הפרק: אימוץ גור לשנה ו/או העברת סדנאות יצירתיות לעיוורים ו/או עזרה בהוצאת העיתון שלהם. מה שיש - הם ישמחו מאוד.
יש לי מלא מחשבות על העניין הזה, אבל הן עוד לא מגובשות. בעיקר סביב הרעיון של אימוץ גור ופרידה ממנו אחרי שנה לטובת אדם עיוור. אבל אין לי מה לפתח אותן בינתיים עד שאדע לאן נושבת הרוח. בינתיים אני רק יכולה להגיד שהעקצוצים מתחילים להיעלם. מה שעוד עוזר להם זה מסיק זיתים באזור טול כרם שכנראה אצטרף אליו בשבת הקרובה. אף פעם לא הייתי בשטחים הכבושים, אבל אולי הגיע הזמן לתרום גם משהו מהכיוון הזה.
לרגעים בודדים וקסומים במהלך החודשים האחרונים חשבתי שנגמר הלדבר עם עצמי, נגמר הלדאוג לעצמי, נגמר הלהעסיק את עצמי. פה אופרה עם שמיכה ויין ונגיעות, שם סמס ששואל איך עבר השיעור הראשון בסמסטר, כאן בוקר שבת מתפנק במיטה. קיבלתי הצצות חפוזות על התחושה הזו, של חיים בזוג. זה היה לי מוכר מאוד, מפעם. וגם מרגש מאוד, מעכשיו. וזה הרגיש לי הכי טבעי ונכון בעולם - להיות בשניים.
אבל אלה היו אשליות.
אני יודעת שאני מסוגלת. שרירי הזוגיות עוד לא התנוונו אצלי לחלוטין. ברגע שנוגעים בהם קצת הם חוזרים לפעולה. עם קצת חרדות, עם לא מעט הגנות, אבל כמה שבועות של אימונים וחימומים והם חוזרים למסלול. הבעיה היא שבדיוק כשהם כבר מוכנים לזנק למרתון הקרוב זה נגמר.
ושוב אני לבד. והשרירים כועסים, נעלבים. אז בשביל מה עשית לנו את כל התרגילים האלה? עכשיו סתם בא לנו לזוז ואין לאן! הכל סגור ומסורג ועצוב כל-כך.
אני יושבת, קפואה, מרגישה אותם מקפצים בתוכי, והדבר היחיד שמצליח עוד איכשהו להתנועע בגוף שלי הן דמעות הייאוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
