אז הנה חלפו להם שבועיים. שבועיים ויום.
ואנחנו עדיין ביחד.
"יש לי... אההמממםם.. סוג של... התחלה של... חבר" אמרתי אתמול לחברה טובה שחודשיים כבר לא דיברתי איתה.
די! ענתה. אנחנו חייבות להפגש!
"כן, ברור שחייבות. אבל אין לי זמן לכלום!"
אז הכל מתנקז לחופשת חנוכה. שבה אני לא אעבוד ובמקביל גם לא ארוויח כסף.
אבל לעומת שנה שעברה, יהיה לי עם מי לעשות סיבוב חנוכיות בנחלאות בירושלים. הטיול האהוב עלי והמרגש מכולם!
אז מכל חוסר הזמן הזה, לקחתי לי בכל זאת רגע לספר לכם מה קורה:
לראשונה אחרי שנים, למרות שאין משחקים, למרות שאין שום מוטיב של רגשי נחיתות מצדי, למרות שאין בי את המתח של יתקשר/לא יתקשר, למרות שזה לא קורה אצלי בבתאחת אלא לאט לאט - למרות כל אלה זה מצליח להחזיק כבר שבועיים. ולא סתם להחזיק, אלא גם להתחזק. אני חושבת שאני חווה לראשונה בנייה של מערכת יחסים בריאה, נכונה, מרגשת במידה. לא עוצרת נשימה או מטלטלת, אלא נעימה, זורמת, מתקדמת בקצב מאוזן.
זה מפחיד אותי נורא, כמובן, כל הנכון והבריא הזה. ועוד לא התחלתי לדבר על כמה הוא מקסים וטוב לב. ונראה בדיוק כמו שאני אוהבת. אז מדי פעם אני מוצאת עצמי שולפת ציפורני מכשפה. אבל הוא, באופן תמוה לגמרי, לא נבהל ולא בורח.
ואגב מכשפות, השבוע התחלתי חוג ל-7 ילדים מהגן של נעמה, האחיינית שלי. אם יילך, אוכל להוסיף סכום נכבד של כסף שחור למשכורתי. חוג "משחקים בספרות" (מה דעתכם על השם?). קראנו יחד את "חמש מכשפות הלכו לטייל", כשכל ילד החזיק דמות מכשפה אחרת על מקל של ארטיק וצעקנו כולנו ביחד את הצעקות שהן צועקות שם כשהן מבלות. קראתי את הספר הזה כמה פעמים לאחרונה, ואני ממליצה עליו בחום. גם כי הוא משעשע לגמרי, גם כי הוא נוגע בעומק נושא החברות והכיף שבביחד, וגם כי הוא לא מתעלם מנושא הבדידות שעולה. וכל זה במעטפת יפהפיה של מכשפיוּת ולהיות ילדה רעה ולעשות דברים שמבוגרים חושבים שהם ממש לא ראויים (לגהק לטאות בבית קפה. איום ונורא!)
אז אולי להיות בתוך זוגיות זו גם הלגיטימציה להוציא את החלקים הלא ראויים האלה, ועדיין שיחשבו שאת חמודה.
לא יודעת. בצעדים זהירים אני עוד בודקת את כל זה. בעיקר את עצמי.
אוהו אוהו
אוהו אוהא!
צנון ולפת
רגלי קרפדה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
