מכירים את זה שנכנס לכם חול לפה ואתם צריכים לדבר? נכון איח? אז ככה נהיה לי מאז שמצאתי את עצמי בשלושת השבועות האחרונים מעבירה תרגול באנגלית לסטודנטים חו"לניקים. חלקם, אגב, ישראלים דווקא, ויש גם כאלה שלא, אבל שמדברים עברית לא רעה בכלל. ובכל זאת התוכנית היא באנגלית ואני עומדת מולם ושוברת שיניים על הפרונאונסים של המילים הלועזיות האלה.
אז אני בסדר באנגלית, בכל זאת תואר שני וזה, אם כי לא להיט. רק שעכשיו אני צריכה להתמודד עם זה כל שבוע. אבל מספיק לדבר עלי. מאז שהתחלתי לתרגל עם חול בפה אני גם לוקחת את המרצה של הקורס באופן קבוע טרמפ הביתה. היא גרה בתל-אביב ובשבילי זה סיבוב ממש זניח, אם כי גם איתה אני צריכה לגמגם באנגלית בזמן הנסיעה. היום בדרך הביתה היא סיפרה לי שכשהיא נאלצת לחזור בלי הטרמפ שלי היא הולכת ברגל איזה כמעט שעה ואז לוקחת רכבת ואז עוד אוטובוס ואז עוד קצת ברגל. איתי היא מגיעה תוך רבע שעה. שאלתי אותה בחיוך למה היא לא קונה אוטו והיא ענתה לי שאין לה כסף בשביל זה.
אוקי. כאן כבר שווה לעצור רגע. מדובר על דוקטורית מאוד נחשבת בתחומה. בתיזה שלי השם שלה מופיע איזה שש פעמים ברשימת הביבליוגרפיות. היא כתבה די מלא מאמרים נורא חשובים. והיא ממש ממש חכמה. יש אומרים שקצת מטורפת, אבל מלאת אנרגיות ואכפתיות. לפני שנתיים בערך היא החליטה לעשות עליה. היא שינתה את השם ההו-כה-מוכר שלה לשם ישראלי סטנדרטי להחריד, עברה לגור בתל-אביב בדירה שכורה ועובדת במכללה מאוד נחשבת כחוקרת וכמרצה.
אני לא מבינה הרבה בעליה. אבל כבר שמעתי פה ושם - בעיקר מעולים חדשים מרוסיה - שדי עבדו עליהם שם בקשר למה שהם יקבלו פה. גם היא מילמלה על זה משהו. זה הכעיס אותי נורא, אבל לא הרגשתי שאני יודעת מספיק כדי להגיב ברצינות. בעיקר הזדחלה בי ההרגשה שאם אני, כישראלית, הייתי במקומה הייתי מסתדרת עם מה שהבטיחו לי קצת יותר בחוצפה ובהצלחה. אבל, כאמור, אני לא יודעת מספיק.
את רצינית עם העליה? שאלתי אותה, כלומר, את מתכוונת ברצינות להישאר? היא ענתה בכן מאוד החלטי. אמרתי לה שאני מעריצה אותה, וגם קצת חושבת שהיא טיפשה. טוב, אני יודעת שלא אומרים למרצה של הקורס שאת מתרגלת שהיא טיפשה, אבל נפלט לי. אז מהר מהר עברתי להציע לה שאולי תקנה אופנוע, מה שכמובן התגלגל לסיפור התאונה שלי באנגלית רצוצה מצידי ולקריאות "אוווו" רמות ומלאות אמפטיה מצידה. אופנוע היא כבר לא תיקנה. וגם לא אוטו. ובכלל היא לא מצליחה להבין איך הישראלים קונים לעצמם דירות. איך יש להם כסף לסכום ההתחלתי. תהיתי ביני לביני למה, לכל הרוחות, עזבה משרה יוקרתית וחיים נוחים בניכר בשביל לבוא לגור פה. מילא אני שנולדתי פה ואני כבר קשורה וכל המשפחה והחברים שלי פה, והשם שלי הוא זה שמלווה אותי עוד מבית החולים, אבל מה היא עושה כאן?
ציונות מישהו?
כשחזרתי הביתה קיבלתי טלפון מהשחיין האורס. הוא הציג את עצמו כזה מהגג של חברי השחיין היקר (שקורא פה ואחר-כך צוחק עלי על הריר שאני מזילה על החברים שלו 
), והציע לי לצאת. יש לי חודש פה, אמר, לפני שאני חוזר לעבודה שמחכה לי באמריקה, ואשמח לפגוש אותך. אין לי מושג מה אני בדיוק אמורה לעשות איתו, אבל הסכמתי. אולי אני אצליח לשכנע אותו לחזור לפה אחרי שמונה שנים בגלות? חושבים? האמת היא שאני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
