בגיל 18, אחרי חודש וחצי של קורס תכנות בממר"ם החלטתי שלא מתאים לי כל העסק הזה. הבטתי קדימה אל תוך חיי ולא ראיתי את עצמי יושבת ומתכנתת כל היום במשרד סגור מול מסך מרצד. ניגשתי אז למפקד שמעט הבנות שהיו בקורס היו דלוקות לו על התחת ואמרתי לו שאני רוצה לפרוש. הוא זימן את כל צוות ההדרכה וניסה ללחוץ עלי להישאר. זה גרם לי לבכות אבל לא להשתכנע. אהבתי את הצוות ואהבתי את החננות שלמדו איתי בקורס אבל ידעתי שאני אאבד את שפיותי אם אבזבז חמש שנים בחיי כמתכנתת בצה"ל, שלא לדבר על מתכנתת בעולם הגדול, שאז היה בועה מפתה מאוד שהרגשתי שלא מתאימה לשאיפות שצברתי ב- 18 שנות חיי.
היה ברור לכולם (ובמיוחד להורים שלי שהתאבלו על השאיפה שלהם שמתה להם מול העיניים) שהצעד הבא בחיי כחיילת יהיה בקו"ם ומשם לעשות קפה לאיזה מפקד. אבל לבית הספר של ממר"ם היו מחשבות אחרות לגבי. המפקד הגדול, שלושה פלאפלים על כתפו, הזמין אותי למשרדו ושאל אותי אם אסכים להישאר שם בממר"ם ולהיות מדריכת יישומים. זה תפקיד רציני, הסביר לי, את תצטרכי לפקד על קורסים של 40 חבר'ה ולהכשיר אותם להיות מדריכי יישומים ותלמדי מחשבים גם כל מיני קצינים ואלופים. היום אני מבינה איזו הזדמנות נדירה נפתחה אז בפני אבל אז ישבתי מכווצת במדים הירוקים המגוהצים שלי וכל מה שהצלחתי למלמל היה: אבל מה אני יודעת על ללמד אני? עזוב אותי באמ'שך ותן לי להקטין ראש בשנתיים הקרובות. הוא היה חביב אלי והתעקש שאני אהיה מעולה, שזה רק עניין של נסיון, ואני, לבסוף וברוב טובי, התרציתי.
אני כבר לא זוכרת איך קראו לו, אבל את השיחה ההיא אני זוכרת היטב ושומרת לבעל הכתף עם שלושת הפלאפלים חסד נעורים רב שנים. השירות הצבאי שלי היה מהטובים שיכלו להיות, מפקד הקורס החתיך הפך להיות קולגה, הצוות שהייתי חלק ממנו היה מורכב מאנשים חכמים ומגניבים, מצאתי את מקומי במהירות. ברמה המקצועית פיתחתי די בקלות יכולות של עמידה מול קהל, של סבלנות, של נעימות כלפי תלמידים - טירונים מפוחדים כמו גם אלופים יהירים, של יכולת להסביר את החומר בבהירות ובהגיון. כשהשתחררתי מצאתי מיד עבודה כמורה במכללת מחשבים ידועה, שמימנה לי את הלימודים והחיים והטיול לדרום אמריקה וסיפקה לי בסיס מקצועי יציב.
בינתיים גם הפכתי להיות מטפלת. ובשנתיים האחרונות את המכללה למחשבים החליפה מכללה אחרת, נחשבת ויוקרתית יותר, שם ניתנת לי האפשרות ללמד חומרים שאני אוהבת הרבה יותר ממחשבים, כמו פסיכולוגיה. שנה שעברה היתה שם קשה מדי וחשבתי ברצינות שאיבדתי לגמרי את הטאץ'. אבל השנה אני פורחת. אני אוהבת את הסטודנטים שלי והם אוהבים אותי בחזרה. אני נהנית להכין את המצגות לשיעורים ויוצאת עם מלא אדרנלין מהשיעורים עצמם. הפידבקים האוהדים מהתלמידים ומהפרופסורים מזכירים לי את הימים הטובים ההם ואני מרגישה הכי בבית שאפשר.
בטיפולים, לעומת זאת, אני לגמרי מקרטעת. את ימי העבודה כמטפלת הכנסתי לתחילת השבוע ובימי רביעי וחמישי אני מלמדת. החלוקה הזו גורמת לי לסבול מאוד בתחילת השבוע ולהיאנח ברוגע של "מעכשיו הכל בסדר" כבר בשלישי בערב. לראשונה בחיי, מאז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה לפני יותר מעשר שנים, אני מפקפקת במקום שלי כמטפלת. פתאום כל העומס הרגשי הזה, המפגש עם ילדים בסיכון ועם הורים בשפל, הבדידות האיומה שבעבודה הזו, המחסור בהכלה, העליבות, תנאי השטח הקשים, המחסור בתקציבים - כל אלה נופלים עלי לא טוב. גדולים עלי. לא מתאימים לי.
לקחתי על עצמי לפני חודשיים עוד טיפולים בהחלטה של רגע. למרות שידעתי בתוכי שזה ימנע ממני להתקדם עם הדוקטורט, שהוא כרגע הדרך היחידה שאני רואה להתקדם באקדמיה ולהמשיך ללמוד וללמד - שאלה שני דברים שאני בוודאות מחוברת אליהם. ובכל זאת מילאתי לי את השבוע בעומס - בעיקר רגשי - שלא משאיר פנאי לדבר האמיתי.
אני יודעת שזו תקופה כזו. הפוסט הזה נכתב מתוך הצפה שנובעת מהיכרות ראשונית עם המטופלים שלי, עם אנשי מקצוע חדשים, עם עיירות פיתוח קשות שלא הכרתי קודם, עם מקומות רגשיים שלא מאפשרים לאף אחד להישאר אדיש. תמיד קשה לי בהתחלות - לא משנה באיזה תחום. אני יודעת שבחרתי במקצוע הזה כי עושה לי טוב לעזור לאנשים ולשפר ולו במעט את איכות חייהם הירודה. להכניס להם טיפה קטנה של קשר בריא ומכיל ותומך. טיפה קטנה של תקווה. אני יודעת. ובכל זאת בא לי כרגע לקרוע את כל זה מעלי.
אתמול באו אלי השכנה שלי ובתה בת ה-15. לפני שבועיים ישבתי איתה שעתיים וחצי ולימדתי אותה מתמטיקה לקראת מבחן חשוב שהיה לה. אתמול הן באו עם מאפינס שהילדה אפתה ועם המבחן הבדוק שבראשו התנוסס הציון 96. הייתי כל-כך גאה, תוך כדי טריפת מאפין שוקולד משובח. חשבתי לי איך אצל מטופלים אף פעם אי-אפשר לראות ציון וכמה נדיר שאני מצליחה להרגיש מתוק בפה אחרי טיפול.
אחר-כך צילצלתי למדריכה המוערצת שלי, 200 ש"ח לשעה, וקבעתי איתה פגישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
