 כינוי:
בת: 49
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2006
עדיין לא מחוברת
"היום האחרון של 2006", אומר השדרן, "בואו נשמע עוד שיר מהתקליט שהוציא השנה הזמר יוסוף איסלאם, המוכר לרובנו כאן במערב כקאט סטיבנס".
הפקקים מתארכים. שוקעת במחשבות ובמוסיקה.
כל כך שוקעת שמפספסת את הפניה לאלוף שדה. פונה במסובים וחוזרת.
אין ספק. להגיע לאלוף שדה מדרום זה הרבה יותר סיוט.
יעברו עוד ארבעים דקות עד שאגיע ממסובים לתל השומר.
ובתל השומר אין חניה.
מוצאת אחת קטנה בקומה 9.
נפרדת מהאלבומים שיצאו בשנה האחרונה, מהקול הרגוע של השדרן של שמונים ושמונה, מהחום של האוטו ויוצאת אל הגשם.
אין לי מטריה. עוד רגילה מימי האופנוע, שאין פקקים (!) שהקסדה מגינה לי על הראש ושבמילא חונים מילימטר מהכניסה לכל מקום. בטח שלא בקומה התשיעית. עברו שנתיים ועוד לא הצלחתי להפנים: חאלס אופנוע. עכשיו אני עם אוטו, כמו כולם. וצריך מטריה.
במרפאות החוץ של המחלקה האורתופדית המולה איומה.
שלום. יש לי תור למרדים. וגם לרופא. אני לקראת ניתוח!
הפקידה מרימה אלי מבט של אין-לי-כוח-על-הבוקר-לשטויות-שלכם ואומרת: "קחי מספר".
סוף שנת 2006. מעכשיו ועד שתיים בצהריים, אני אבלה חמש דקות אצל המרדים, 10 דקות נטו אצל רופא מתמחה (שדווקא מתעניין ואפילו מסתכל על הסי טי שלי), חמש דקות צילומי רנטגן ושלוש שעות של המתנה לכל אלה.
בזמן ההמתנה אני אקרא 20 עמודים מהספר שהבאתי (גאונה שחשבתי על זה!), אוכל קוראסון שוקולד שעלה 8 ש"ח (מגיע לי!), אדבר עם הבת-דודה של ההוא מהפוסט הקודם ("חבל שלא יהיה לנו אותו שם משפחה!") ואבכה בטלפון (ממש, עם דמעות ומשיכות אף) לאמא שלי על מר גורלי.
בשאר הזמן (וזה הרבה) אני מסתכלת סביבי: כל נדכאי העולם התאספו. שבורי גפיים וגב, מגובסים, שוכבים על מיטות, יושבים על כסאות גלגלים, מוציאים תפרים, נאנחים. מספר 588 נכנס. מנסים להעביר את הזמן בהשוואות: מה המספר שלך? שלי 605. מה שלך? שלי 608. מי 606? מישהו מנסה להגיד שהוא, אבל המספר שלו דווקא 609. באסה לו. אז מי 607? "האישה ההיא". אומרת מישהי ומצביעה עלי.
אני??? אישה???
מה קרה ל"בחורה"? "צעירה"? או אפילו שיגידו "ההיא". עוד שניה אני גם אהיה גיברת עבורם. בולעת את העלבון ויוצאת החוצה לעשן סיגריה. אם מישהו ישאל אני אגיד שבאתי לבקר חברה שילדה! בקלות היו מאמינים לי, עם המעיל האדום בתוך כל ההמולה החומה-אפורה-צהוב-חרדלית שמתרחשת כאן.
היום האחרון של 2006.
קל להאמין ששנת 2007 תהיה טובה יותר.
| |
חרדות מוות וסקס
עוד שבועיים וחצי הניתוח, ונהייתי, כמו לפני הניתוח הקודם, חרמנית עד עמקי נשמתי. הפעם זה הולך להיות מסובך. הולכים להוציא לי עצם קטנה מהאגן ולהשתיל אותה בין שתי העצמות שלא מתחברות ביד. שתי צלקות: אחת חדשה באגן ואחת מחודשת בכתף. סקס לא יהיה לי כמה חודשים. והגוף מתחיל להרגיש באותות האזהרה מפני המצב הזה ומתריע: אם לא תמצאי משהו בשבועיים וחצי הקרובים, לא יהיה לך למשך הרבה הרבה זמן.
(גילוי נאות: קצת לא נעים לי לספר לכם את כל זה. אני כבר מרגישה שיש כאן אנשים אהובים שמכירים אותי, עם סגנון כתיבה מאוד מסויים, עם היסטוריה... אבל זה הבלוג שלי, אז החלטתי שמותר לי הכל, ואני מקווה שאנשים יקבלו בהבנה את ההתפרצות הזו, שחייבת מענה).
המצב הזה כבר מוכר. ביולי, לפני הניתוח הקודם, נכנסתי ממש לאטרף. חיפשתי וחיפשתי עד שיום לפני האשפוז מצאתי בחור יפהפה ומקסים, טייס, פלרטטן חסר תקנה, שלא האמין איך שפר גורלו ואיך הוא לא צריך לחכות לדייט השלישי והרביעי בשביל זה. ואני לא יודעת אם זה בגלל הטיימינג או בגלל שבאמת היינו טובים, אבל הסקס הזה איתו, ערב הניתוח, היה אחד הטובים שהיו לי (אולי יום אחד, בהשראת הנביא, אני אפרט מה זה אומר. אבל עוד אין לי אומץ לזה פה). הוא גם היה טוב במיוחד בהתחשב בזה שסקס טוב אצלי מתרחש בדרך-כלל רק כשאני מאוהבת עד כלות. בו לא התאהבתי אפילו במילימטר. בקושי הכרתי אותו, אבל הוא הוכיח לי איך יכול להיות מעולה בלי אהבה.
ואז היה ניתוח, ושבוע אחר כך הגיע רן, שנמשך כמעט חצי שנה בעצם, עד לפני חודש.
ועכשיו. עכשיו זה שוב קורה. פתאום לא חשוב כל כך למצוא אהבה אמיתית, חבר לחיים, שותף אמיתי. לא כי אני לא רוצה. אני נורא רוצה. אבל ברור לי שאני לא הולכת להפיל את עצמי על אף אחד כשאהיה מטושטשת ממשככי כאבים ועם שתי צלקות בוהקות. שבועיים וחצי זה לא מספיק זמן ליצור אצל מישהו כזו מחוייבות כלפי. לרגעים היה נדמה שרן הוא זה שיהיה שם לצידי באהבה וברוך, אבל התפכחנו, ובכלל הוא לא היה להיט באהבה וברוך והוא כבר לא כאן.
נשאר הפיסי.
אז אתמול הגיע מועמד מספר אחד. בן-דוד של חברה. מסתבר שהיא החליטה שאנחנו מתאימים כי גם לו ניתחו את הכתף. אחלה נושא משותף לשיחה. הראינו את הצלקות שלנו אחד לשני (שלו היו קטנות וכמעט לא מורגשות, שלי ענקית ואדומה) והיה מאוד לא מוצלח. והיום, כשהוא יתקשר, אני אצטרך איכשהו להגיד את הדבר הזה, שתמיד הכי מעליב ולא נעים ומכעיס. אני עוד לא יודעת מה זה יהיה, אבל מקווה לגמור את זה עם "אתה מקסים" כנה עד כמה שאפשר ובקצרה.
עוד שבועיים וחצי למנאייק. פתאום אני חושבת לי שפרויד צדק כשקישר את חרדות המוות למין.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
