היום האחרון של שנת 2007. קמתי בחמש וחצי בבוקר עם דקירה חדה ברקה השמאלית של ראשי. בקושי רב דידיתי לאמבטיה, בלעתי כדור וחזרתי לישון. כששעה מאוחר יותר העיר אותי השעון, עדיין דקר לי נורא. הפעם דידיתי לסלון, תפסתי את הסלולרי שלי ובחיוך ספק-מרוצה-ספק-מכיל-אשמה-איומה סימסתי לאחת המורות שלא אגיע היום לבית-הספר.
הברזה ראשונה.
אני חושבת על היום לפני שנה ונרעדת. זו אולי היתה השנה הכי משמעותית בחיי:
שנה שבה התחלתי וסיימתי תיזה, בשביל לפתוח לעצמי את האפשרות לעשות דוקטורט
שנה שבה עברתי ניתוח (אחרון בינתיים) שמצד אחד עשה לי כוויות ומצד שני גרם ליד שלי להגיע לתפקוד הכי טוב מאז התאונה
שנה שבה עזבתי סופית את עולם ההייטק ונכנסתי עם כל הראש והגוף והלב אל עולם התראפיה
שנה שבה איבדתי את הסבתא האחרונה שלי
שנה שבה הכרתי דרך הבלוגספירה המון אנשים חדשים נפלאים
שנה שבה גיליתי את תל-אביב והשמש שלה בימי שישי בצהריים
שנה שבה איכשהו הצלחתי כבר להגיע לשיא של כמעט חמישה חודשים בלי לקנות סיגריות
זו היתה שנה של המון כתיבה, שאלות קיומיות, ציור, בלבולים, שחיה, מעברים, צילום, התמכרויות לסדרות טלויזיה, רנטגנים, לידות של חברות קרובות ורחוקות, קצת סקס, מלא דייטים, מעט מדי אהבה רומנטית, הרבה מדי ציפיה.
אתמול הסברתי לקבוצת הילדים שאני עושה להם שיעור כתיבה יוצרת מה זה סילבסטר. כלומר, לא נכנסתי למי הוא היה ומה זה בשביל הנוצרים (הם היו סוקלים אותי באבנים, המסורתיים הקטנים האלה), אלא איך כל שנה, בימים האלה, אנחנו עושים סיכומים של השנה שחלפה ומאחלים לעצמנו דברים לכבוד השנה שתגיע. כשניגשו לכתיבה (במחשב), הם הספיקו לכתוב רק את הדברים הטובים והגרועים והמעצבנים והמצחיקים שקרו להם בשנת 2007. נגיד, "הדבר הכי טוב שקרה לי בשנת 2007 היה שנבחרתי לתלמיד החודש" כתב אחד מהם בחיוך מרוצה. בשבוע הבא נכתוב על 2008, אמרתי כשהגיע הצלצול.
אבל לי אין צלצול עכשיו. הרי הברזתי מבית הספר היום. וכבר לא דוקר לי בראש ואני סתם ככה בבוקר חופשי. ובכל זאת קשה לי עם 2008. אני מפחדת לאחל לי דברים שלא יקרו בסופו של דבר.
אז אני רק אצטט את זה, עם הרבה כוונה לעצמי ולכם:
הימים שעוד נכונו לנו
שיהיו נכונים, שיהיו רכונים
שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים
(עדית פאנק)
שנה אזרחית טובה!