ימים קשים עוברים עלי. הסלון שלי נראה כמו חדר כוננות שלם, עם מאות עבודות ומבחנים שמחכים לבדיקות הקפדניות שלי. אני מקדישה שעות ארוכות להערות ונקודות וציונים מוקפים בעיגול בעט הירוק שלי וכמה שאני לא יושבת על זה - זה לא נגמר. היה לי חופש חנוכה מבית-הספר, אבל לא הייתי לרגע בחופש, כי ישבתי ובדקתי. זה עושה לי הרבה בדידות, לשבת בבית ולבדוק. זה גם מכאיב לי את הכתפיים והגב. ניסיתי לעבור לבית-קפה כדי להרגיש פחות בודדה, אבל ההספק שלי שם ירד ויצא שביזבזתי על קפה ומרק את מה שאני מרוויחה מבדיקת חצי מהעבודות שהצלחתי לבדוק שם. באסה. כשהעזתי לקטר על זה קיבלתי מכולם רק תגובה אחת: אבל הי, בדרום משתוללת מלחמה!
לפני הקפה הלכתי לאופטומטריסט. בחרתי לי מסגרת די מגניבה למשקפיים אבל אז הוא עשה לי בדיקת עיניים וגילה שלא משנה מה - אני אף פעם לא אוכל לראות 6/6 עם משקפיים. לא נורא, אני בדרך כלל שמה עדשות, ניסיתי להרגיע אותו ואת עצמי. הוא הוכיח לי שגם עם העדשות הראיה שלי לא מושלמת, ואין מה לעשות בעניין, וחוץ מזה אישתו - אחרי הלידה, לא יכלה יותר לשים עדשות. כבר שמעתי את הסיפור הזה ממישהי - שלידה עושה משהו לעיניים שגורם לכך שלא יוכלו לסבול עדשות. נהייתי נורא מדוכאת. על זה את בוכה? אמר לי. בדרום משתוללת מלחמה ואת דואגת לרגע שאחרי הלידה?
היום גיליתי ש'מכבי' משתתפים ב- 83% ממחיר העדשות. רופא העיניים הנחמד לא דאג להגיד לי את זה. אז אני אצטרך ללכת לרופא שוב כדי לקבל אישור על המספר הגבוה שלי ולאופטיקאי אחר כדי שזה ייחשב, ולהגיד לראשון שאני בעצם לא עושה אצלו את המשקפיים. וזה אחרי שהאמין בי כל-כך עד שנתן לי לקחת שלוש מסגרות אופציונליות להראות לחברים. לא נעים לי בכלל. מה גם שהאופטיקה של מכבי רחוקה ממני עד מאוד ואין לי בכלל זמן להגיע לשם, כי יש עוד 60 עבודות ו- 30 מבחנים לא בדוקים ומייל מהמרצה ששואל "מה העניינים". אבל מה - בדרום יש מלחמה, לא?
גם התחום הרומנטי לא מצליח להמריא. בין מבחן לעבודה ניסיתי שוב להכנס לג'יידייט. פנה אלי אחד שעושה רושם טוב אבל שכתב "חיות זה לא אני". כתבתי לו שאם רק יצליח להתגבר על העובדה שיש לי חתולה שאני אוהבת בכל ליבי, יכול להיות מגניב. הוא לא ענה. אחד אחר - חתיך הורס שעשה רושם טוב בכרטיס שלו - דיבר איתי שיחה מעצבנת במיוחד במסנג'ר, עם נסיונות התחכמות ילדותיים (סטייל "אני מפחד מהקסאמים, אפשר לבוא לישון אצלך?") והרבה מדי שתיקות רועמות. כתבתי לו שלא נחמד לי פה ושזה לא יילך. "באמת?" הוא שאל. באמת, עניתי. צטערת. אלא אם כן יש לך משהו משמעותי להגיד? "כן", ענה. חשבתי שהנה - אנחנו מתקדמים. "להיות או לא להיות, זאת השאלה" כתב. אמרתי לו יפה שלום וניתקתי.
חוץ מזה הגג שלי מוצף מים, שהורסים את הדק היפה. הגג שמעל הראש שלי, לעומת זאת, מלא סדקים ושני כתמים גדולים כבר התחילו להתפשט על תקרת חדר השינה שלי. אז הזמנתי מישהו שיעשה לי איטום. הוא טיפס לגג, ראה את מצבו העגום ונתן לי הצעת מחיר. עכשיו אני צריכה להתמודד עם השכן מלמטה כדי שיתחלק איתי חצי-חצי במחיר. הוא יכול לעשות לי עניינים סביב זה ואין לי ממש כוח וחשק להתמודד איתו, למרות שאני חייבת. בקטנה, לא? הרי יש מלחמה וזה...
אז אתמול בשש עשיתי הפסקה מהכל והתיישבתי לראות קצת טלויזיה. רפי רשף ניהל שם דיון מחוייך עם כתב שדיבר כשגשם שוטף ניתך עליו וכולו נוטף מים מהשיער והאף. יורד עליך גשם, אמר רפי. כן, יש כאן גשם רציני ואת המטריה הקרבתי לטובת הצלם, ענה הכתב ברצינות תהומית. זה הזמן להקרבות, אמר בלי שמץ של אירוניה. הצבא, אגב, נערך גם הוא לגשם. הנה - מאחורי מתרוצצים חיילים לתפוס מחסה. אחר-כך רפי עבר לדבר עם כתב שעמד תחת מחסה ברחוב ראשי בשדרות. רפי אילץ אותו לתפוס את האישה שעברה מאחוריו וביקשה מעוברים ושבים מטריה. אני לגמרי רגועה, ענתה כששאל אותה אם היא לא מפחדת להסתובב ברחוב. העיקר שהצבא נכנס בהם סוף סוף. וזה שנופלים כאן קסאמים? שאל. היא לא כל-כך הבינה את השאלה. תגידי, תירגם הכתב את השאלה של רפי מהאוזניה, את לא אמורה להיות עכשיו במרחב מוגן? יצאתי קצת, ענתה, לראות אנשים ולעשות קניות. רפי ביקש מהכתב להודות לאישה המקסימה (??), אבל היא כבר התרחקה למצוא מחסה מהגשם במקום אחר.
במבזק החדשות של ערוץ עשר אמרו שנורא מאוכזבים שלא הצליחו לפגוע בעוד בכירים, חוץ מהאחד שכן הצליחו לחסל. לא ניכרה שום אכזבה מכמה מאות פלשתינאים, כולל ילדים חפים, שנהרגו שם בינתיים. ישבתי והסתכלתי בכל זה, מוקפת בערימות של עבודות בתקשורת ומבחנים בסטטיסטיקה, וקלטתי שאני לא באמת מצליחה להתחבר. המקסימום שאני מצליחה לעשות זה לקטר קצת פחות. אבל לא כי לא בא לי, אלא כי אני כבר צופה את התשובה שלא תאחר להגיע: בדרום יש מלחמה ואת בוכה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
