לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2009

ללא שם


כבר יותר משלוש שנים שאני מתחזקת את הבלוג הזה, מעדכנת פוסטים פעם או פעמיים בשבוע, מגיבה בבלוגים אחרים, מקבלת תגובות, פוגשת בלוגרים, נפרדת מאחרים ומקדישה חלק ניכר מחיי להווי הזה. החלונית של התגובות מעניינת אותי לא פחות מהכתיבה עצמה. לרגעים אפילו חשבתי לעשות את הדוקטורט שלי על נושא התגובות, למרות שכרגע חל שינוי קל וההתמקדות תהיה, כנראה, איכשהו בנושא של זהות אינטרנטית.

 

מאז שהתחלתי לכתוב אני מרגישה כאן מאוד אני. לא חשה באיזה פער משמעותי בין הזהות שלי בחיי האמיתיים למומו שמצטיירת כאן. לכן אולי קל לי כל-כך לפגוש בלוגרים במציאות ולשמור עם חלק נכבד מכם על קשרי חברות כאלה ואחרים. לפעמים זה גורם לי לכתוב קצת אחרת, לסנן את הכתיבה, להמנע מסיפורים מסויימים, אבל לרוב אני מרגישה שאני נשארת די נאמנה למומו שאני.

 

מדי פעם מופיעות כאן בבלוג תגובות אנונימיות. עוברי אורח למיניהם, ללא שם או שמות לא מוכרים ומחוסרי לינקים. לפעמים אני מצליחה לזהות שמדובר בבלוגר שמכיר אותי ולא רוצה להיחשף. בדרך כלל אלה תגובות קיצוניות יותר, לא פעם כאלה שמנסות להעליב או להקניט או סתם להגיד משהו שעלול היה לחשוף את הכותב שלא מעוניין בכך. לפעמים אני עונה ולאחרונה הבנתי שאני לא חייבת אם לא מתאים לי.

 

הפעם אני רוצה להזמין אתכם ואת עצמי להשתתף בניסוי קטן. אני מזמינה אתכם להגיב באופן אנונימי. אתם יכולים גם לשמור על הזהות המוכרת שלכם, כמובן, אבל זו הזדמנות להגיב לי מבלי להיחשף. זו הזמנה מסוכנת, אני יודעת. כזו שמזמינה כלמיני אמירות שאולי לא ימצאו-חן בעיני. אבל בעידן הוירטואלי הנוכחי, בו אנחנו חושפים את שמותינו המלאים בפייסבוק, את תמונותינו באתרי היכרויות ואת מצב החיבור שלנו לאינטרנט בכל רגע ורגע בגוגל צ'ט, נראה לי שבאופן חד פעמי יכול להיות מעניין לחזור לאנונימיות מלאה, להתחבא מאחורי ניק ניימס מחוסרי זהות מוכרת ולשחרר עכבות.

 

מה שלא יקרה כתוצאה מההזמנה הזו - מקווה שלפחות מעניין יהיה כאן.

נכתב על ידי , 25/12/2009 00:12   בקטגוריות הלסבלוגרית שבי, מסיבת התה של מומו  
107 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להיות אמא




חנוכה נגמר והעבודה האמיתית עם הילדים מתחילה עכשיו. המורים והגננות כולם סופרים עוד חודשיים וחצי לחופש פסח הנכסף ועד אז, כולם יודעים, יש הרבה מה לעשות. אז אחרי שתי פגישות עם הורים שהחופש מוטט אותם וטיפול בארבעה ילדים חדשים שמתחילים להבין מה זה אומר לקבל את תשומת ליבי המלאה, התיישבתי ליד קבוצת ילדים בני חמש שלא זקוקים לטיפול אבל מקבלים ממני ונותנים לי מלאי אהבה. הם ציירו ציורים ואני פטפטתי איתם. בתוך כל השיחות היתה גם אחת כזאת:

 

שיר (שם בדוי): את אמא?

מומו: לא

שיר (שומטת לסת, לוקחת נשימה, מביטה בי בעיניים ומתקשה להאמין): את לא אמא?

מומו (מחייכת): לא, אני לא.

שיר: אבל איך זה יכול להיות? את צעירה!

מומו: ואם אני צעירה אז אני חייבת להיות אמא?

שיר: כן!

מומו: אז זהו, שלא

שיר (עדיין הלסת שמוטה, מסתכלת לי שוב בעיניים, מצחקקת בחוסר נוחות): די, נו, את סתם צוחקת עלי

מומו: לא, שיר, אני אומרת לך את האמת.

שיר: אבל את צעירה!

מומו: גם את צעירה. למה את לא אמא?

שיר: כי עוד לא התחתנתי

מומו: גם אני לא

הסייעת (שעוברת שם בדיוק, מנסה להסוות את הלסת השמוטה): בקרוב, בקרוב, בעזרת השם

מומו (ממלמלת): בדיוק, בעזרת השם

שיר: טוב, אז אני אצייר לך ציור

מומו: אני מאוד אשמח לקבל אותו.

והיא ציירה.

 

השיחה הזו העלתה בי, באסוציאציה לא ברורה, את הפרק האחרון של "בית הבובות". מי שלא ראה ומתכנן - זהירות, ספויילר!

 

אחד ה"בובות" מתוכנת להיות המאהב המושלם. בדיעבד מסתבר שקתרין - המנהלת של הבית - היא שהזמינה אותו. הוא מגיע אליה לסופשבוע והאהבה ביניהם מושלמת, כיאה לצריבה שעשו לו. קתרין נקרעת מבפנים, חצי מתענגת על האהבה המדהימה ביניהם חצי צוחקת על עצמה שהיא לא מצליחה להשיג כזו אהבה אמיתית בחיים. בשלב מסוים הוא אומר לה, מאוהב, שאם היה יכול ליצור אישה מושלמת בשבילו היה יוצר מישהי בדיוק כמוה. היא תוהה בציניות אם היקום לא ייחרב כשדבר כזה יקרה.

 

אז זה מה שאני חושבת: בשלב הזה של החיים שלי כבר צרובים בי כל-כך הרבה זכרונות וחוויות, שהסיכוי למצוא מישהו שיתאים לכל הדבר הזה הוא אפסי. בעיקר שגם הבחורים הפוטנציאליים מגיעים עם מטענים משל עצמם. הזוגות המצויינים שאני מכירה הכירו בגיל צעיר יחסית וגדלו ביחד לתוך מי שהם היום. אבל אני מרגישה (שומעת שיר?) שאני כבר לא צעירה. גדלתי עם אנשים אחרים ובמקומות אחרים והגמישות הזהותית שלי כבר לא כמו שהיתה פעם. לפעמים, ודווקא כשאני מתגמשת, אני מגלה כמה מעט גמישות יש בבחורים שאני יוצאת איתם. אז אני כבר באמת לא סגורה מה הפתרון. חוץ מלהזמין לי בובה, כמובן :)

 

חשבתי שכל ההתעסקות הזו לאחרונה מדירה שינה מעיני. עברתי כמה לילות קשים עם התעוררויות בשעות פסיכיות כמו חמש או שש בבוקר. רק הבוקר גיליתי שאלה לא חלומות רעים שמעירים אותי אלא פילי. החוצפנית נעמדת מול הארון שליד הראש שלי ומגרדת אותו עד שאני מתעוררת. היא לא רוצה לצאת, היא לא רוצה לאכול, היא סתם רוצה שאני אקרא לה למיטה ואלטף לה את הראש! תכל'ס, מה אני צריכה להיות אמא לתינוק אנושי כשיש לי כזו תינוקת בבית?

נכתב על ידי , 20/12/2009 22:59   בקטגוריות הלסבלוגרית שבי, חדר מורים, מיאו חתולה, צרצר מצרצר צרצורו  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

99,879
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)