את מ' הכרתי קצת לפני שפתחתי את הבלוג הזה. נפגשנו בשנה שעברה בקורס וירטואלי שעשינו דרך האוניברסיטה, במסגרת התזה שלי והדוקטורט שלה. במשך כמה חודשים התכתבנו במיילים, הגשנו רפרטים ביחד וקראנו אחת את השניה בפורום הלימודי של הקורס. מ' היא החברה הוירטואלית הראשונה שלי!
ברפרט הראשון שעשינו ביחד, בנושא תקשורת בינאישית באינטרנט, החמיאה לי מ' על כישורי האקדמיים. היא החליטה לקרוא לי "אוצר" ומאז זהו שמי בפיה. באותה ההזדמנות העלנו בפני חברי הפורום שאלה: איך לדעתכם נראית מ'. היות ואף אחד (כולל אני) לא ראה אותה, התשובות יצאו משעשעות. מישהי שם אמרה שהיא "נשמעת" לה דומה לג'ניפר לאב-יואיט. וכך היא קיבלה את שמה. מאז היא ג'ניפר.
הסיפור הראשון שסיפרה בפורום הקורס היה על איך בעלה הציע לה נישואים. אם אני זוכרת נכון, הוא עשה לה מתיחה, לפיה שוטר עוצר אותה על איזו שטות ורוצה לרשום לה דו"ח. ברגע האחרון הוא הופיע לחלץ אותה מהשוטר ה"רשע" עם מצלמה בידו וטבעת נישואים. אולי זה היה רמז מטרים, כמו בסרטים של היצ'קוק. אבל כששמענו את סיפור האהבה שלהם כולנו התמוגגנו. בכלל, הסיפורים שלה עליו תמיד היו מלווים בחיוך ענק ובאהבה אמיתית.
גם על בנה המתוק להפליא שמעתי המון. על אהבתו לאופנועים, כמו אבא שלו, על המשפטים המצחיקים שלו, על הקסם שלו. ג'ניפר דיברה עליו באהבה אימהית וגאה ואני חשבתי כמה מזל יש לבחורה הזו, שעשתה לעצמה כזו משפחה מדהימה!
בימים שאחרי הניתוח ניהלנו שיחות ארוכות במסנג'ר. היא דיברה הרבה על המשפחה שלה ואני על הכאבים שלי. היא ליוותה אותי צמוד צמוד למרות שמעולם בעצם לא ראינו האחת את השניה. כשפתחתי את הבלוג החלטתי לתת לה לקרוא. התגובות שלה פה היו תמיד בעדי, תמיד מחממות לב, ותמיד תומכות. כשנשברתי מענייני התיזה או מהמנחה - היא היתה שם ראשונה לצידי.
נפגשנו פעם אחת, אחרי הניתוח שלי, לצרכי התיזה שלי. הגעתי לביתה שבצפון וגיליתי בחורה מקסימה, יפה, עם בית מהמם ואירוח מושלם. אבל מפאת המרחקים לא ממש הצלחנו להתארגן על עוד פגישות, והקשר ביננו נשאר פה, באינטרנט.
לאחרונה התרחקנו קצת. העובדה שעזבתי את האקדמיה ונכנסתי לתוך תוכי העולם הטיפולי לא הועילה. פה ושם צצו תגובות שלה בפוסטים שכתבתי. לא מזמן כתבה לי אימייל, לשמוע מה שלומי. אני כזו גרועה בלתחזק קשרים בתקופות של עומס!
אתמול חזרתי משעור ציור + בירה עם חבר באיזה אחת בלילה. שמתי פיג'מה והתיישבתי לראות את עצמי על המסך בצללית וקול מעוות. קצת בכיתי. ובעיקר שמחתי שלקחתי חלק בתחקיר הזה. שהוספתי עוד צבע ועוד אמינות למחדל. כבר היה מאוחר, והלחיים שלי היו רטובות, וחשבתי שאולי מישהו מחובר לרשת.
במייל שלי היתה הודעה אחת, מחברה מהקורס הוירטואלי ההוא. בשניות שחלפו מהרגע שראיתי את שמה ועד שפתחתי לא דאגתי בכלל. חשבתי שהיא צריכה עזרה עם הדוקטורט. גם כשראיתי את המילים הראשונות "בשורות רעות בפי" עוד לא קלטתי.
היא הודיעה לי שבעלה של ג'ניפר נהרג בתאונת דרכים עם אופנוע.
...
מה עושים עם חדשות כאלה? איך מעכלים? איך מעודדים בחורה בגילי, אמא לילד קטן, שאיבדה בשבריר שניה את אהבת חייה?
ומה אני אומרת לעצמי?
שאולי הגיע הזמן להודות כבר על כך שאני בחיים. שלא נהרגתי באף אחת מהתאונות. זה גדול עלי. מן מצב כזה של 0-1. או שיוצאים מזה בחיים או שלא. ועם כל השברים שלי, והצוואר הכואב והצלקות - אני בחיים. והוא לא. והיא תשאר עכשיו לבד, בלי אבא לבן שלה.
ג'ני, את בטח לא תקראי את זה. ואני גם לא כל-כך יודעת מה אומרים במילא.
כרגע אני רק אבכה לי קצת, על חוסר ההגינות של החיים. אבכה עליכם ואגיד תודה עלי, על שאני עוד כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
