Fucking Union

התעוררתי אתמול לתוך מערבולת. הראש זמזם לי רעשים שלא הבנתי והכרית חרקה. התרוממתי לתוך מכת-עולם-מסתובב. טוב, מילא, אמרתי לעצמי, הרי שתיתי יותר מדי בשבת בערב. לקחתי לי שני אדווילים, למרות שכלום לא כאב, והתיישבתי לבדוק מבחנים. הראשון היה 90. השני 18. ראיתי שכבר עברה שעה וכלום לא משתנה לי בראש.

בהיעדרם של ההורים שלי, שמטיילים להם בינות טוקנים, רקונים, סרטנים, יערות גשם ותנינים בקוסטה-ריקה, צלצלתי לאחותי בתקווה שתסכים לקחת את תפקיד המבוגר האחראי. יש לי סחרחורת וזמזומים, אמרתי לה. אני שומעת את עצמי ואותך ואת העולם בהד. ובשעה הספקתי בקושי לבדוק שני מבחנים. משהו לא בסדר איתי!

האמת היא שבדיוק אותו הדבר קרה לי לפני שבוע. המבוגר האחראי אז היתה הפסיכולוגית שלי, שאמרה לי ללכת לרופא אף אוזן גרון. אבל מיד אחר-כך זה עבר וחשבתי שהכל בסדר. אחותי מאוד טובה בלחקות את אמא שלי, אז היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה בקול-של-אמא: לכי לרופא! קבענו שאחכה עד הערב כדי ללכת למר"ם - שם קיוויתי שאצטרך לתזז פחות.

בינתיים עשיתי לי שקט בבית מזמזומים חיצוניים, מתוך הבנה שמבפנים יש לי כבר מספיק. רק הגשם שבחוץ עשה לי טיף-טף על הגג, אבל הוא נעם לי והצלחתי להגביר את קצב בדיקת המבחנים. הגעתי לשש בערב עם 28 מבחנים בדוקים, שמתוכם 14 נכשלים. זוועה! בכל פעם שקמתי להכין לי קפה או אוכל קיבלתי את מכת העולם-המסתובב-והמסיבה-שלא-נגמרת.

כשהייתי קטנה הייתי חוטפת סחרחורות וזמזומים דומים אחרי שהייתי רוקדת לבד בבית לצלילי עפרה חזה. הייתי בת 8 אולי, וחשבתי לי שזה בטח קורה כי אני מיוחדת. יש בתוכי קסם כזה, האמנתי, שגורם לראש שלי לדבר אלי מבפנים. אני חושבת שלא סיפרתי לאמא שלי אז, כי לא רציתי שתדע את הסוד שלי.

בשבע הגיע חבר לקחת אותי למר"ם. כפרעליו! איזה כיף זה להיכנס לרופא עם חבר. אני לא זוכרת מתי קרה בחיי בפעם האחרונה, שלא נכנסתי לרופא בגפי. לחץ הדם שלי, שתמיד הוא מושלם, היה גבוה מהרגיל והרופאה אמרה שהיא רואה משהו באוזן ימין. כאב לי כשהיא נגעה שם. לא היה במוקד רופא אף-אוזן-גרון וגם לא נוירולוג. באסה. בינתיים היא נתנה לי כדורים שקצת מרגיעים סחרחורות ושלושה ימי מנוחה בבית.

אחר-הצהריים אנסה להידחף בתור לאיזה רופא שנמצא פה לידי. אני מרגישה כזאת זקנה בזמן האחרון, עם כל התלונות הרפואיות האלה, שמשום מה מתגודדות דווקא סביב הראש שלי. בינתיים מחכים לי עוד 73 מבחנים גרועים לבדוק וקפה. הרבה קפה.

איך לא שמתי לב ועברה כבר שנה. שנה מאז שעברתי לדירת האליפות הזו שאני חיה בה, שנה מאז שהתנגשה בי משאית מאחורה ברמזור אדום. תקופה מטורפת זו היתה, אין מה לדבר. בבית-החולים הייתי מאושפזת יומיים למרות שרצו לשחרר אותי אחרי יום, כי לא הסכמתי שישחררו אותי בלי שיכתבו שאני משתחררת עם כאבי צוואר וראש, שהמשיכו לכאוב לי עוד זמן רב. בפיזיותרפיה אמרו לי לשחות לשחות לשחות והנוירולוגית נתנה לי כדורי הרגעה פסיכיאטריים, שסירבתי לקחת.

היה לי חופש של שבועיים אחרי התאונה, שבו התרוצצתי כדי לחפש לעצמי אוטו חדש וכשחזרתי לעבוד נכנסתי היישר לתוך הטיפולים בילדים ולגמרי שכחתי את עצמי.

בינתיים המיגרנות שלי עלו דרגה. החלטתי ללכת לנוירולוג אחר. הוא בדק מלפנים ומאחור ואישר - כאבי הראש שלך נובעים, בין השאר מ'צליפת השוט' של התאונה. הוא רשם לי כדורים חדשים ושלח אותי, עם הפניה מסודרת, ל'מכבי טבעי'.

ב'מכבי טבעי' הציעו לי מיד דיקור. סירבתי. עוד בימים בהם סבלתי מהיד השבורה הלכתי לאיזה מדקר רוסי - נאצי כזה. הוא השאיר אותי לשכב לבד עם המחטים תקועות לי בגוף. רציתי לבכות מרוב בדידות. ובסוף אחד הטיפולים, כשבאתי להרים את השיער לקוקו נתקלתי במחט שנשכחה תקועה לי בעורף. לא חזרתי יותר וקיבלתי את כספי בחזרה. סיפרתי את זה הפעם לרופאה ויחד החלטנו שאני אתחיל טיפולי שיאצו.

בעצם רציתי לכתוב פוסט שלם עליו. על המטפל החדש שלי. גבר מהמם, חתיך ומתוק עם מגע עדין שהופך אותי מצד לצד ונוגע לי בכל הגוף וגם בבטן ומעל החזה. כבר שתי פגישות שאחריהן אני מסוחררת ועם כאבי ראש מוזרים, שהוא הזהיר אותי שיגיעו בעקבות הטיפול. בפעם האחרונה ששכבתי שם תחת הידיים שלו התאהבתי. ניסיתי להיזכר מתי נגע בי גבר שלא למטרות מיניות ולא הצלחתי. הוא הראשון. כל המסאז'ים שאי-פעם עשו לי גברים או שעשיתי להם נגמרו בסקס. אני לא יודעת מה עושים אחרת עם מגע של גבר. ועוד כזה מגע טוב.

פינטזתי שהוא קרא את התיק שלי, יודע שאני בעצמי מטפלת באחרים, חושב שהגוף שלי נפלא ומבין כבר שהזדמנתי לידיו כדי לגאול אותו מיסורי הבדידות שבטח מלווים את חייו. פינטזתי איך, בסוף כל המגע הזה, הוא נשכב על הגב שלי ומנשק לי את הצוואר.

בפסיכולוגית קוראים לזה העברה אירוטית. יש לי מטופל כזה - ילד חמוד להפליא מבית קשה וסבוך, שמאוהב בי. בתור דמות "אמא" בטיפול, ילד לא אמור להיות מאוהב בי בשלב ההתפתחותי הזה של חייו. מחר אביא את המקרה שלו להדרכה כדי ללמוד מה עושים במצב כזה. איך מתמודדים, בזהירות, עם התאהבות של מטופל - במיוחד כשהוא ילד. אבל בתור מטופלת אני עמוק בתוך הפנטזיות ורק מחכה כבר שיגיע שוב יום שני בצהרים כדי לקבל עוד מנה כזו של מגע קשוב ואוהב.

בינתיים אני אנצל את ההזדמנות לברך את עצמי על שנה ללא תאונות דרכים. בחיים שלי, בהם הנפש והגוף כה סבוכים זה בזה, אני יכולה לרשום כאן הישג מרשים.