Fucking Union

קמתי היום מוטרדת. אז הלכתי לים, לדבר קצת עם עצמי.

טלי, אמרתי, את צריכה לחשוב מה קורה איתך עכשיו. בסך הכל את במצב רוח טוב, חזרת לחיים, את כבר מצליחה לישון על צד שמאל. הנה, תרימי רגע את היד

מרימה את שתי הידיים. שמאל מתרוממת בחוסר חן, אבל מתרוממת. ימין תופסת למעלה ומותחת.

עכשיו שוב.

מרימה.

רואה? את משתפרת. בטוח שבצילום הבא כבר יראו חיבור.

חיבור חיבור חיבור. מדברת קצת אל היד בפוצי מוצי.

שיט!

מה קרה?

אני צריכה לבקש מהרופא הפניה לצילום. וביום ראשון כבר מתחיל רבעון חדש אז צריך ממש ללכת אליו ולא סתם לבקש פקס.

אוקי. עוד משהו לרשימה. מה עוד?

מה עוד??? טירוף!!! בעבודה רומזים לי שיתבעו את האמ-אמא שלי אם אמשיך בקו שנקטתי בו. כמה עשרות אלפים, הסביר לי העורך-דין שמטפל לי בתביעה נגד ביטוח החובה.

אוקי. תרגעי. תנשמי. לכי לדבר עם הבוסית הגדולה. היא חתיכת חרא, אבל תפרשי בפניה את כל התמונות שיש לך, שמראות את הכתף מבפנוכו ואת הכוויות. תגידי שאת מצטערת, שלא התכוונת לפתוח חזית מלחמה נגדם, שאת מוכנה להתפטר בעצמך אם רק לא יכריחו אותך לבוא לעבוד את השלושה חודשים שחתמת עליהם בחוזה.

יווווו!!!

מה?

אני משתגעת. זה גדול עלי כל זה. ובחיים לא אספיק לסיים את התזה בזמן, בעיקר שאני תקועה עכשיו עם הסטטיסטיקה ואין מי שיעזור. מרגישה פתאום כל-כך כל-כך לבד.

רגע

ים. רוח. תמשיכי ללכת.

יחפה, על חוף בתולי, שלמזלי מעולם לא הפך פופולארי ושהתמלא צדפים מאז שבנו מרינה כמה קילומטרים משם. נזכרת בחיוך בגיל 5, כשאיציק השכן-דוד היה לוקח אותי בשבת בבוקר לבקר את איש המערות וצוחק עלי שאני לא מסוגלת ללכת על צדפים. הולכת עליהם עם רגלי הבוגרות. מרגישה אותם מדגדגים, עושים מסז'. מוצאת כמה מטרים של חול ומתיישבת. מתחילה לבכות. מדליקה סיגריה בתוך החולצה, כדי להסתיר אותה מהרוח. נרגעת. מנגבת. קמה ללכת.

טלי של הים. זוכרת לנשום?

אמא בטלפון. היא תפגוש אותי בבית הקפה שעל החוף.

מנסה להעביר אליה את כל הלחץ. היא לא מכילה. הלחץ נשאר אצלי.

ומה עם הבחור? נפגשתם שוב?

לא. הוא עסוק. הוא לא נשמע מתלהב. ולפעמים כן. שונאת טלפונים וסמסים. במיוחד בשלב כל-כך מוקדם.

אמא מהנהנת בצער. אולי פשוט תגידי לו שהוא מוצא-חן בעיניך?

אמא!!!

פושטת רגליים ומתחממת בשמש. מצליחה לכמה רגעים להעריך את הים הזה שלי.

בבית אגלה שתי ידיים אדומות מאוד, כפות רגליים עם פסים לבנים של כפכפים, פנים צורבות ומחשוף שורף.

זה הזמן לנשום. חיפשתי שירנשימה. ידעתי שאגי תיתן לי אותו. עברתי על כל השירים שלה כמעט. ניסיתי לבחור אחד. ניסיתי אחר. ושוב ושוב נמשכתי לראשון. אותו אחד שאוהד ציטט כשהשאיר לי את הספר של אגי במתנה ליומולדת 29, שבוע אחרי שנפרדנו. ניסיתי אז לחשוב מה הוא מנסה להגיד. חשבתי שאולי סליחה. שאולי הוא רוצה להגיד שהוא יזכור. לא באמת הבנתי. עכשיו פתאום אני קוראת אותו אחרת...

נְשִימָה / אגי משעול

לֹא בַּשְּאִיפָה

כִּי אִם בְּמוֹרַד הַנְשִיפָה

בְּתַחְתִּיתָהּ

בַּהֲפוּגָה הַקְּטַנָּה

הַכִּמְעַט לֹא מוּרְגֶּשֶת

שָם

לִפְנֵי תְּנוּפַת הַחַיִּים

הַמְּמַלֵּאת שוּב אֶת הָרֵאוֹת

וְדוֹחֶקֶת כָּל רִיק

לִצְדָדִים

וְלֹא בִּשְפִּיץ הַמַּחֲשָבָה

לֹא כְּשֶהִיא חַדָּה

מַבְרִיקָה

אוֹ מְפַתֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ

כִּי אִם בִּדְהוֹתָהּ

כְּשֶהִיא מִתְפּוֹגֶגֶת אֶל הַסְּתָם

הַנִּבְהֶה

לִפְנֵי שֶהוּא מִתְכַּסֶּה

בְּמַחֲשָבָה אַחֶרֶת

שָם

לְשָם אֲנִי

גַּם אִם אַתְמִיד בְּכִשְלוֹנִי

לִזְכּוֹר

עכשיו כבר אין אוהד. נשארה רק טלי. כמעט שלוש שנים אחרי.

פעם, בישיבה במחלקה הפסיכיאטרית שעבדתי בה, ניסה הצוות להבין פסיכוזה מהי, כדי לנסות ולהבין מה עובר על המטופלים. מנהל המחלקה, אדם מוערץ באמת, נתן לכולם לשחק אותה קצת מתנשאי-שפיות ולבסוף שאל בתוכחה חותכת: תגידו, אף פעם לא הייתם מאוהבים?

אני טלי, והייתי חולה בפסיכוזת ההתאהבות (אוהבים אותך, טלי). כמו בכל פסיכוזה, גם בזו הקשר עם המציאות רופף, האדרנלין משתולל, רואים דברים שלאו דווקא קיימים בעיני אחרים ומרגישים חיות אדירה, יצירתיות מתפרצת ואושר גדול. כמו בכל פסיכוזה אחרת, גם הפסיכוזה הזו יכולה להיות פוגענית מאוד, בעיקר לאדם עצמו. למזלם של רובנו, התרופה הטבעית לפסיכוזה הזו היא הזמן. אצלי, עם אוהד, היא לא לגמרי עבדה. הייתי שרויה בה שנתיים ללא הפסקה ופגעתי בעצמי מלא. אז הלכתי לטיפול פסיכולוגי שעזר לי, בסופו של דבר, להחליש אותה אט אט. הטיפול שעברתי עמעם את הפסיכוזה על כל הטוב והרע שבה. לפעמים עוד היו התפרצויות, במיוחד אחרי הפרידה ועוד כמה אחרי התאונה, אבל ה"כדורים" עזרו לי לחזור לתפקד.

מי שפעם חווה את הפסיכוזה הזו נמצא תמיד בקבוצת סיכון. והשלב הראשון, כשזה מתחיל לדגדג, הוא לנשום. וכך חזרה אלי אגי ואיתה הנשימה הזו, שכל-כך קשה לי. מפתה לי מדי להיאבד בתוך הטירוף וה"היי". אני זקוקה לקבוצות תמיכה כדי לא ליפול בה שוב. אני צריכה לעצור ולנשום את הנשימה השקטה, הדהויה משהו, הכמעט לא מורגשת, גם אם אתמיד בכשלוני לזכור.