לקח לי קצת זמן להזיז את עצמי לכיוון הטלפון ולקבוע לי תור לבדיקת השמיעה. חשבתי שזה ייקח שבועות ארוכים, אבל הם פשוט קבעו לי תור מהיום להיום. עכשיו חזרתי משם. אין לי בעיות שמיעה. זה לא זה. פשוט הזמזומים שהתחילו לפני חודש בערך באים והולכים מדי שבוע ולמרות שכבר התחלתי להתרגל ופחות להתרגש - הם די מפריעים לי בחיים.
בשבת פגשתי את אחותו של גיסי – קלינאית תקשורת במקצועה. היא אמרה שקוראים לזה טנטון ובדרך-כלל אין הרבה מה לעשות עם זה חוץ מלפמפם ולנפח בלונים. זה יכול להיות מצינון שהיה לך, אמרה בספקנות, או מלחץ נפשי. לחץ מאוד משפיע על האוזניים!
במכון השמיעה עשו לי בדיקת ברה. אף פעם קודם לכן לא שמעתי על זה. קלינאית התקשורת של המכון ביקשה ממני לשכב בשקט ולחשוב מחשבות רגועות בזמן שמקרינים לי לאוזן רעשי מקדחות וטרקטורים. ככל שתהיי יותר רגועה, אמרה, כך זה יסתיים מהר יותר, הבטיחה.
רגועה... רגועה... חשבתי. תמצאי מקום רגוע, אמרתי לעצמי, מנסה לעשות לי דמיון מודרך. התחלתי לסייר במחוזות המוח שלי. המקום הראשון שהגעתי אליו היה העבודה בבית-הספר - לא רגוע, אמר לי המוח שלי, לכי משם. המשכתי והגעתי לעבודה במכללה - שלטי אזהרה הבהבו לי מול העיניים הסגורות - לברוח! לברוח! המקום הכי מלחיץ שיש לך כרגע בחיים! אז רצתי הלאה: הלכתי להורים שלי, הלכתי לסלון הבית שלי, שיחזרתי תנועות משעורי היוגה, דילגתי בין חברה שבדיוק ילדה לחבר שעסוק בדירה שקנה השבוע לבין חברה אחרת שהבן שלה מטופל בכימותרפיה וסטרואידים לבין עוד מלא חברים שלא היה לי את הזמן להרים אליהם טלפון בשבועות האחרונים. לא רגוע, לא רגוע מומו. תמשיכי לחפש.
הפטישים פטשו לי באוזניים והמקדחה קדחה. התהלכתי די הרבה בין חדרי המוח שלי. הצלחתי למצוא מעט רוגע בפגישות של החבר'ה שנאספו לי בשנה האחרונה ושביניהם אני מרגישה אסופה ובטוחה. מצאתי רגעי רוגע בציור. הלכתי אחורה בזמן והצלחתי לנשום לאט יותר עם רגעי הכפיות שהיו לי בחיי וחסרים לי כל-כך. הצלחתי להישאר שם קצת יותר. חשבתי לי שזה יופי שכפיות של גברים מרגיעות אותי ככה, ובכלל שאני רגועה יותר כשיש לי אהבה. אבל עכשיו אין. אז התנחמתי בתחליפי הספרים שמערסלים אותי כל לילה לפני השינה.
לא הצלחתי להישאר הרבה זמן בשום מקום. "הוא שומע טוב", שמעתי, מבין הטרטורים, את קלינאית התקשורת אומרת לאמא של ילד שבא לעשות בדיקת שמיעה, "אבל יכול להיות שיש לו הפרעת קשב וריכוז". התבוננתי על עצמי מתהלכת חסרת מנוחה בין כל החדרים של חיי וההבנה הבזיקה בי: אני פשוט בנאדם לא רגוע! אני תזזיתית נורא. העומס של חיי – לטוב ולרע – הוא משהו שאני מזמנת לעצמי מתוך צורך לנוע כל הזמן. אפילו העובדה שכבר שבועיים אני לא יוצאת עם אף אחד דורשת ממני כוחות ריסון משמעותיים. אני מתישה את עצמי כל יום מחדש. מה הפלא שאני עייפה כל-כך ומוצאת את עצמי ישנה בצהריים שעות ארוכות.
אני לא יודעת אם אני רוצה לשנות את זה. יש בי חלק תזזיתי שהוא פשוט אני. אני מניחה שאני רוצה לאזן קצת. הפלפל של החיים חשוב לי. אבל חשובים לי גם היציבות והבטחון והחיבור לאדמה ממקום שהוא לא נפילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
