Fucking Union

קמתי הבוקר לקול השעון המעורר שלו. עוד לא חוויתי בחיים שלי כזה כיף כמו להתעורר לצידו. אני לא יודעת למה. זה כאילו לא רגשי אלא פיסי. אבל זה פשוט תענוג צרוף בכל בוקר מחדש. הבוקר ידעתי שאני לא צריכה לקום. זו היתה פעם ראשונה שהוא היה צריך ואני לא. אז הייתי רעה וגרמתי לו לאחר. קצת ככה. בקטנה. איזה כיף שהחופש התחיל.

אתמול הייתי בכנס במכללת דויד ילין בירושלים עם מ' - חברה שלי מהתואר השני. נושא הכנס היה המילה המדוברת בטיפול באמנויות, לכבוד פתיחת מגמת ביבליותראפיה שם. היו הרצאות מאלפות של כל מיני מטפלות מתחומים שונים, בין השאר של מורות אהובות שלי מאוניברסיטת חיפה. ורק המטפלת בתנועה ניסתה לשכנע את כולם כמה חשובה המילה המדוברת בתוך התנועה אבל בעצם לא אמרה כלום על מהות הטיפול עצמו. אני לא יודעת מה עושים בטיפול בתנועה, אבל זה הפריע לי, שהיא לא מצליחה לספר סיפור כמו שעשו כל האחרים. הפריע והרדים. ואולי זו הבעיה של הטיפול בתנועה - שהם לפעמים מפספסים את הסיפור בתוך כלי ללא מילים. חשבתי על זה גם בהקשר של הטיפול במוסיקה ובאופן טבעי הגעתי למחשבות על הפסנתרן. על כך שאין ביננו מילים שמתארות רגש. שצריך להתאמץ יותר למצוא את הסיפור כשהמילה המדוברת סמויה. דיברתי על זה איתו כשחזרתי הביתה. על הסיפור הרגשי שנמצא או לא נמצא בתוך היצירות שהוא מנגן, על הפוטנציאל לטפל דרך זה. למרות אהבתי למילים אני מאמינה גם באין-מילים. אבל זה יותר קשה. זה דורש קשב מסוג אחר. אחרי הכנס הלכנו, מ' ואני, לשוק מחנה יהודה. קניתי כמה מקלות וניל (במלא כסף!) ואגוזי מוסקט טריים. הריחות של השוק עשו לי נוסטלגיה מטורפת, בלתי רצונית. חזרתי 12 שנים אחורה, הוצפתי. אח"כ הלכנו לשבת ב"לינק" המיתולוגי וב' הירושלמית הגיעה עם הבת שלה להגיד שלום. אולי אם היו פותחים את המגמה הזו מזמן, אמרה לי הירושלמית, לא היית עוזבת את ירושלים? לא ידעתי לענות, ורק נהניתי מהמפגש הקצר והנעים איתה. איזה כיף שהחופש התחיל.

ביום שישי הוא לקח אותי לחתונת צהריים של חבר שלו בחצר הבית שלהם. חתונה חילונית, לא מרגשת, עם האוכל הכי טעים שאכלתי אי פעם בחתונות (ככה זה כשלא מתעקשים על כשר, כנראה). הפתעת החתונה היתה כשפגשתי בין האורחים את גילגליר היקר. הוא לא בלוגר אבל קורא אותי בקביעות. מסתבר שהוא יוצא עכשיו עם מישהי מהחבר'ה של הפסנתרן. נורא שמחתי לראות אותו. ועוד עם כזה חיוך מאושר. אבל אחר-כך התחלתי להיות מוטרדת. מה מותר לי מעכשיו לכתוב כאן? הפגישה המשמחת ההיא בעצם הוציאה אותי מהארון... האם מותר לי לבקש ממנו לא לספר לבת זוגו החדשה על הדברים שהוא קורא כאן בבלוג שלי? יש לי זכות כזו בכלל? או שאולי אני צריכה להתחיל לצנזר את עצמי - דבר שכבר הרבה זמן לא הרגשתי שאני צריכה לעשות כאן... אני מפנה את השאלה לגילגליר אבל גם לכם. זה לא בקטע כבד. סתם תהיה. אם לא הייתי בזוּלה של חופש עכשיו לא הייתי מתעסקת בזה בכלל... איזה כיף שהחופש התחיל!

הורדתי עכשיו מלאי תמונות מהמצלמה. ככה זה כשחופש. יש פנאי לקשקושים. אז זה הציור שציירתי לו לכבוד יום ההולדת שלו לפני שבועיים. בעקבות הציור הזה הפרוייקט החדש שלי בשעורים הוא לצייר ציורים של שניים, של יחד. אין הרבה כאלה בהיסטוריה של האמנות. בקרוב תושלם עוד תמונה בסגנון גוגני. יש למה לצפות! איזה כיף שהחופש התחיל, אה?

טיפול אחד מפריד ביני ובין האושר, סימסתי לו. כמה קל להפוך אותך למאושרת, סימס לי בחזרה.

זה תמיד ככה. מן התרוממות רוח כזו לפני הטיפול האחרון של השבוע. ואז מגיע הילד הכי מקסים בעולם, ואנחנו מעבירים שעת משחק מרובת תחרות בריאה עם שיקופים שברורים לי וזהו. זה נגמר. אני סוגרת אחריו את הדלת ומקפצת באויר. שוכחת את כל הטיפולים הקשים שהיו היום והשבוע. את הפניה לפסיכיאטר בדאגה למצבו הנפשי של אחד ממטופליי. את השיחות עם ההורים והצוות על מצבו ההולך ומידרדר של מטופל אחר שלי. את הילדה שמסרבת כבר חצי שנה לספר לי על הקשיים שלה, כי היא לא מאמינה שאני יכולה לעזור לה. הכל נשכח ונסלח בשש ועשרים של יום חמישי. מסך של בד לבן ואטום מכסה את השבוע. והיום יש פרס מיוחד: לא רק שנגמר השבוע, אלא שבפעם הבאה שאני אחזור לטפל זה יהיה רק עוד שבועיים וחצי. שבועיים וחצי!!! אולי בשביל זה אני סופגת את המשכורת העלובה שלי - בשביל האושר הספציפי הזה של חופש פסח.

שניה אחת של אושר טהור. הכל מסביב נורא טוב. נורא אביבי. מרפסת השמש שלי מתפוצצת מפרחים צבעוניים, הכניסה למטה מכוסה בפרחי כובע הנזיר וברחובות הכל צבוע בסגול-לבן של כליל החורש ובבוגונוויליות ובעוד מלא פרחים סגולים ואדומים וכתומים וצהובים ו...

רגע אחד של אושר אמיתי. אחרי חודשיים וחצי של חיפושים נואשים עשיתי לי אתמול מנוי לבריכה שנמצאת 10 דקות הליכה ממני. הכי נוצצת שראיתי בחיי. עם הליכונים שמשקיפים עליה וחוגים וג'קוזים בכל פינה והמוני זקנים עם ריח של קרם גוף שחיים בטוב את השלב האחרון של חייהם. ובלי תנורי סלילים שמחממים (מילולי, שמעת?) ובלי עובש על דלתות המלתחות ועם יכולת שחיה כאילו שלא עברו כבר חודשיים וחצי של התפדלעות. כאילו שהיד שלי כבר לא שבורה.

שעת אושר כזו. הבית שאני חוזרת אליו הוא הכי בית שהיה לי אי פעם. ואני הולכת לבלות בו הרבה בשבועיים הקרובים. יש לי חברים טובים שבאים לבקר וחתולה שהיא אהבת חיי ואוכל שכיף לי להכין (כשאחזור יחכה לי ליד הדלת משלוח של ירקות טריים) וסדרות בטלויזיה שאני אוהבת לראות.

והליטוף הכי שווה עכשיו הוא העובדה שיש לי למי לסמס את כל האושר הזה, שיש מי שחולק איתי בדיוק עכשיו את החיים  האלה. אני לא יודעת אם הוא יהיה לתמיד, אבל הוא לכרגע מאוד מאוד נמצא.

עכשיו אגי: