כבר חודש וחצי שאני מחזיקה בבטן. שומרת בפרופיל נמוך על הבשורה. נזהרת שמי שלא צריך לדעת לא ידע כדי שהכסף שבדרך אלי לא ייעצר פתאום בחריקה ויעשה אחורה-פנה.
חודש וחצי עבר מאז הגעתי אל הרופא ההוא, הכי טוב בארץ בתחום האורתופדיה של הכתף. כבר ביקרתי אצל כמה מהטובים, אבל אין ספק שהוא הטוב ביותר. כל האצבעות הופנו אליו. 1000 ש"ח הוצאו היישר מכיסה של אמא (כאלה שבזכותם הרשתה לעצמה אחר-כך לבקש ממני לא לנסוע לסיני, ונענתה. כמה קל לקנות אותי). באתי אליו לייעוץ. שיגיד לי מה קורה איתי. מה עושים אחרי שלוש וחצי שנים של Non Union, כלומר, של חוסר חיבור בעצם. רציתי שיגיד לי גם מה סיכויי במשפט מול חברת הביטוח. האם כדאי לי לקחת את הפשרה המאכזבת, או שמצבי גרוע מספיק כדי ללכת איתם למשפט.
לפני חודש וחצי, בבוקרו של ה- 15 באפריל, הלכתי לעשות צילום רנטגן במכון התל-אביבי שלא הכרתי ליד הבית החדש שלי. אחר הצהריים של אותו היום, ביושבי מול מומחה הכתף הגדול בארץ, הוא שם את הדיסק עם תמונת היד שלי, וראה את זה:
טוב, מה אתם מבינים... אני כבר מבינה, אחרי שלוש וחצי שנים של צילומי האיזור הזה. אני יודעת די טוב לקרוא את מה שהתמונה אומרת. חודשיים קודם לכן היא אמרה די בפרוש שאין חיבור. עוד לפני שהגעתי אליו ראיתי את זה ומשהו התחיל לבעבע בבטן שלי. רואים את שני קטעי העצם? רואים שבחלק הימני (שליד הפלטה) יש הרבה לבן ביניהם? שזה בעצם נראה מחובר? אז זהו, שזה לא רק נראה, זה באמת!
אני מחוברת!!!!!
הוא ישב איתי ועם אמא שלי איזה חצי שעה. הסביר, ענה על שאלות, פירט, שירטט, היה חביב מאין כמותו. דיבר על הניתוח הבא, שבו צריך להוציא לי את הפלטה והברגים, שעדיין גורמים לי לכאב ולהגבלת התנועה. יצאנו משם בשוק. באנו לייעוץ, לא לבשורות. זה הרגיש קצת מפחיד, האמת. זה עדיין מפחיד קצת לדבר על זה. התקוות תמיד הפחידו אותי, רק שעכשיו זה כבר לא תקוות, כנראה, זה אמיתי.
מותר? שאלתי אתמול את עורך-הדין אחרי שחתמתי על הצעת הפשרה עם הביטוח, מותר עכשיו שהעולם יידע? הוא צחק. למי כבר יש לך לספר? אתה לא מבין, עניתי לו, נרגשת, יש לי המון למי לספר. אני כבר לא Non Union. ואפילו כבר לא Delayed. אני מחוברת! מחוברת! מחוברתמחוברתמחוברת!
כבר חודש וחצי עבר מאז שאני יודעת שאני מחוברת. הייתי כמה ימים באופוריה מטורפת. לא הפסקתי לחייך. לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לקצת יותר אנשים ממה שהיה לי מותר. אבל כנראה שהם ידעו לשמור סוד, כי בכל זאת הפשרה יצאה אתמול לפועל. אחר-כך קצת שכחתי. ונסעתי לפריז ונפרדתי מהפסנתרן ומאז הפרידה אני לא משהו. פה בוכה, שם חולמת סיוטים, הרבה מתעצבנת, לא מעט מרגישה בבדידות ובריק הגדול ששוב נהיה לי במקום בו הוא היה. שלשום הלכתי לעשות פילאטיס. חזרתי עם כאבי כתף איומים שמלווים אותי עד עכשיו. מחוברת כן, אבל עדיין עם סימני השבר, כתב המומחה.
אולי זו הפרידה. הפרידה מהנכות. הפרידה מהמסכנות. הפרידה מהמקום הקורבני, החולה, החלש. הפרידה מה Non Union. זו אפילו פרידה מהזהות שלי כאן, במרחב הזה. אולי גם את הפרידה הזו צריך לעבור בשלבים. אז השלב הראשון היה סוף סוף לספר לכם (כמה שזה בער בעצמותי! תרתי משמע, כמובן). השלב הבא יהיה להחליף את השם של הבלוג. ואולי אחר-כך גם את העיצוב, ככה בשביל החגיגות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
