החופש הגדול עוד לא התחיל לי, אבל הוא לגמרי בפתח. עוד שבוע ודי. ובשבוע הזה יש לי אלפי מטלות, שאחריהן יבוא השקט המבורך. ובינתיים הימים מתחילים להתרוקן. הבוקר, למשל, קמתי לראשונה בלי שעון. לא משנה שזה היה נורא מוקדם. לא הייתי צריכה להתלבש, להכין קפה בכוס החד פעמית ולנסוע למכללה ללמד. אחרי הכל, שם הסימסטר כבר נגמר. וגם אם מחכות לי 70 עבודות כתובות באנגלית לבדוק, דוחות לכתוב על הילדים ואימיילים לענות עליהם אני עדיין יכולה לעשות את זה בזמנים שלי.
עוד שבוע יתחיל החופש גם מבית הספר.
ובינתיים השרירים שלי מתחילים להרפות. זו היתה שנה קשה במיוחד מכל הבחינות, התאמצתי בה נורא, ועכשיו הגיע הזמן קצת להתחיל להירגע. גם הפוסט הקודם עזר לי קצת לכעוס פחות על העולם. בעיקר התגובה של פוסי, שכעסה את הכעס שלי ושיחררה בי משהו. תודה פוסי!
וכמו בכל פעם שהכיווץ שלי מתחיל להשתחרר – אני נהיית חולה. אז כואב לי הגרון והראש, העקיצות של היתושים מטריפות אותי יותר מכרגיל והשיער לא מסתדר לי. שפה של גוף. אני כבר מכירה את זה. הגוף שלי מבקש להירגע.
למרות שהחלטתי שאני עושה, שוב, הפסקה גם מהדייטים, פנה אלי ביום שבת בחור חתיך במיוחד בפייסבוק. איזו פלטפורמה הזויה. כלכך לא מתחברת לי להכרויות. ודווקא בזמן האחרון התחלתי להבין אותה קצת. התחלתי להנות פתאום מכל העדכונים של החברים שלי שם. אפילו מצאתי בית חם וטוב לתמונה ענקית ומהממת שהיתה תלויה אצלי מאז הפרידה מהמיתולוגי, ושאיקיוויזי הורתה לי להוריד אותה כי היא מוצתה ועשתה לי לסלון וייב לא טוב. בעקבות הפרסום שלה בפייסבוק, היא תעבור אחר כבוד לסטודנטית שהדרכתי השנה, שלא האמינה לי כשאמרתי לה שזה במתנה. גם אני קיבלתי אותה במתנה אי אז לפני כמעט חמש שנים. הגיע הזמן להעביר אותה הלאה.
אז אתמול בערב לקחתי דקסמול ויצאתי לדייט. הכרזתי שזה האחרון בסדרה הנוכחית. אין לי יותר כוח לשטויות האלה. לא כרגע. לא הסכמתי להישמע לבטן שרצתה להתלהב מהשיחה הראשונה בטלפון. ניסיתי להישאר אדישה. שמתי עלי את חצאית המזל (חומה עם הדפס יפני בטורקיז, עד קצת מתחת לברכיים), נעלתי את סנדלי החדשים ואת עגילי הטורקיז שקניתי עם איילוק במסע הקניות האחרון ויצאתי יפה וחסרת ציפיות.
גילי נתנה לי הרצאה ביום שבת על מה מותר ומה אסור. אין מה לעשות, כשבחורה מהממת כמוה יושבת עם בטן הריונית יפה ועם בן-זוג הורס שאוהב אותה ושאהוב על-ידיה כל-כך, שותקים ומקשיבים. לא לסקס בפגישות הראשונות, היא הורתה לי, גם אם נורא מתחשק. נשיקה? נשיקה חייבים! אחרת איך תדעי?
במציאות הוא היה עוד יותר יפה מבתמונות. נדהמתי לשמוע שגם הוא חושב כך עלי. הוא דיבר בשפה שלי והוא היה חכם ומעניין ומקסים. כבר מזמן לא יצאתי עם מישהו שהרגשתי איתו כל-כך נוח, כל-כך אני. לא מצאתי בו פגם. הוא הרגיש לי מתאים. לא מצאתי על מה לכעוס עליו ולא מצאתי את ה'אבל'. יכולתי, אבל לא רציתי. ה'אבל' היחיד כרגע הוא שזה טוב מכדי שזה יהיה אמיתי. לכן יש דייט שני – ששם תמיד הכל מתחרבש. ניסינו לחשוב ביחד איך נחצה את הדייט השני. בא לי כבר להיות אחריו. מבטיחה, גילי, שסקס לא יהיה בו!
הנשיקה איתו היתה מהמוצלחות שחוויתי מזה זמן רב. מדוייקת, שקטה, מרגשת, לא נושכת. לשונות שיודעות בדיוק איפה להיות בכל רגע נתון. עוד לפני שהספקתי להגיע הביתה הוא התקשר להגיד לילה טוב. כמה זה נעים, אחרי כל החוויות שעברתי לאחרונה עם כאלה שפשוט התאדו אחרי פגישה או שתיים או שלוש. זה לא אומר שהוא לא יתאדה מתישהו גם, אבל כרגע אני בשמחה ואני לא מוכנה לתת לעצמי לקלקל אותה.
(ורק אל תבקשו ממני עדכונים עליו, טוב? הייתי חייבת לשתף כי אני מתרגשת. אבל יכול להיות שבהמשך זה יעיק עלי. במיוחד אם זה לא יצליח).
זהו. עוד שבוע אני יוצאת לחופש הגדול. המחשבה הזו מוסיפה לי כמה קילוגרמים של שמחה. זה וזכרון הפגישה אתמול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
