Fucking Union

כמה המון כתבתי לאחרונה. אולי זה מנגנון טבעי כזה, שרוצה למלא מצברי פוסטים ותגובות לפני ההפסקה שתבוא עלי לטובה. אני מקווה שלטובה. בכל מקרה, אני נפרדת מהבלוג הזה לחודש הקרוב. מקווה להזדקק שם למחשב כמה שפחות. מקווה להתמלא מהטבע והאנשים והספרים ולהיגמל קצת מהמחשב והיס מקס והכוכב הנולד והישרדות מיקרונזיה ומיילים של ערעורים על הבחינה ופיגועי דריסה במקומות האהובים עלי בירושלים.

דיברתי היום עם בחורה בגילי שנפשה לפני שנה באיי תאילנד לבד. היא סיפרה לי שגמרה שם שמונה ספרים והיתה לא מספיק חברותית. "אם הייתי עושה את זה שוב" אמרה בכנות, "הייתי ניגשת לכל זה הרבה יותר פתוחה. כל יום הייתי עושה סקס, למשל". אז רשמתי את ההמלצות שלה: מלאי ספרים. פעם ביום (לפחות) סקס, פעם ביומיים מסאז'. שייקים ללא הגבלה. סמים ואלכוהול בלי לדפוק חשבון. והרבה הרבה קרם שיזוף!

היא שלחה לי במייל צמד בחורים עם שמות הורסים שהמליצו לי בחום על חוף מצויין ונשמעו חמודים לאללה. רק מלהתכתב איתם על איך מגיעים ומה עושים ואיזה אנשים יש על החוף נהיה לי חיוך. שכחתי כבר כמה אני אוהבת שיחות-טיולים עם אנשים זרים שבאותו הראש שלי.

כבר אחת אחרי חצות, אני מסטולה מעט אחרי ביקור של חברים ועוד לא ארזתי. עוד 16 שעות המטוס ממריא. אולי אפתח בלוג-זמני שישרת אותי ספציפית לתיעוד החוויות שם. אני לא יודעת עוד למי אני ארשה להכנס כי בטח יהיו שם תמונות שלי וכאלה, אבל אם מישהו רוצה להכנס לרשימה - שיגיד (נכון כתבתי בתחילת הפוסט שאני מתכוונת להיגמל מהמחשב?...)

ובכל זאת, הציור האחרון שלי לשנה זו. לא קשור בשיט לנסיעה שלי, או שאולי כן. בכל מקרה, אני עוד בודקת אותו על הקיר, לראות אם אני צריכה לשפצר אותו איכשהו...

יומולדת 29 שלי התרחשה כשבוע אחרי הפרידה מהמיתולוגי. זו היתה היומולדת הכי אומללה בחיי, עם הכי הרבה טישואים ואיחולים עגומים של החברים המעטים שעוד נשארו לי (בשלוש השנים שהייתי איתו לא חשבתי ששימור וטיפוח חברים זה כזה חשוב). ההורים שלי שאלו אז מה לקנות לי מתנה. חשבתי על זה קצת ואז אמרתי: אני רוצה מוצ'ילה חדשה!

כמה חודשים קודם לכן טיילנו, אני והמיתולוגי, בנחל צאלים. הגענו עם רכב החֵבְרָה של אחותי, ישנו בחניון בשקי שינה ובבוקר יצאנו לטיול מדבר מפרך ויפה. כשחזרנו אחר-הצהריים גילינו חלון מנותץ, אבן ענקית ומסביבה הרבה זכוכיות שבורות, ארבעה גלגלים חתוכים והמון המון ציוד חסר. כמה ימים אחר-כך עשיתי לי רשימת פרידה: חזיה שאהבתי, גופיה ארוכה שליוותה אותי שנים, סנדלים שקיבלתי מתנה, רשימה ארוכה של דיסקים, מזרון ושק שינה מפוך של פריד שקניתי לכבוד הטיול לדרום אמריקה, ומוצ'ילה שקניתי לאותה נסיעה ממש. זו היתה גניבה קשה במיוחד.

בשעות שעברו עלינו לאחר מכן לא התמודדנו עם זה יפה, אני והוא. כעסנו ולא הצלחנו שלא להוציא את זה אחד על השניה. רק כשהגיע לעת ערב הגרר לחלץ אותנו מסופת החול שהתחילה להשתולל שם, התחלנו להירגע ואפילו הצלחנו קצת להתבדח על מה שקרה. בלשון המעטה אחותי לא ראתה את כל זה בעין יפה וההורים שלי עיקמו הרבה פרצופים. כאילו עשיתי משהו ממש קיצוני בזה שיצאתי לטייל במדבר.

בימים שאחרי הפרידה הייתי פזורת נפש עד מאוד. ביקשתי מהמכללה שעבדתי בה אז שיתנו לי מלא קורסים ושקעתי כל כולי בללמד, תוך שאני מנסה להבין לאן אני עוברת לגור ומה אני עושה עם החיים שלי אחרי פרידה שוברת כזו. נסעתי עם האופנוע לדיזנגוף סנטר כדי לבחור לי מוצ'ילה. ניסיתי לתאר למוכר בדיוק מה היה לי כדי לנסות לשחזר את התיק שטייל איתי במרכז ודרום אמריקה, בהודו ובאינסוף הפעמים שהייתי בסיני. בסוף מצאנו תיק אליפות של דויטר – שק אדום-אפור-שחור עם מלא תאים וכיסים וריצ'רצ'ים. העמסתי אותו ריק על הגב וחזרתי ולמה שעוד היה בית בת"א. אני זוכרת את הדרך חזרה, עם הטוסטוס והתיק על הגב. אני זוכרת איך פיטזתי על הטיול הבא שאעשה. איך זה ירגיש עכשיו לבד. ניסיתי לשכנע את עצמי שהחופש הזה מהזוגיות הוא ברכה.

בדיוק ארבעה חודשים מאוחר יותר עשיתי עם הטוסטוס הזה תאונה. והמוצ'ילה המהודרת נשכחה בארון להרבה הרבה זמן. כשחברה שלי מהעבודה נסעה להודו נתתי לה אותה. "תרגישי חופשי לג'ייף אותה" אמרתי לה. "היא צריכה קצת להשתפשף". גם לזוג המוזר אמרתי שירגישו חופשי להתחרע על המוצ'ילה כשנסעו לטיול במזרח, אבל כולם שמרו עליה נורא יפה והחזירו לי אותה בוהקת כמו חדשה.

היום בבוקר נדמה היה לי ששמעתי קולות נרגשים מהמדף העליון של הארון. התקרבתי כדי לשמוע. "איזה כיף לי איזה כיף לי!" שמעתי אותה לוחשת לסדינים והסוודרים של החורף. "אני נוסעת ממש בקרוב! אני לא בטוחה לאן היא בדיוק לוקחת אותי. אני גם לא חושבת שהיא ממש יכולה להרים אותי כמו שצריך. אבל מ'כפת לי – אני נוסעת!!!" שמעתי מלמולים מתרשמים מסביב. לא פתחתי את הארון. נתתי לה להמשיך להתרברב. מתישהו היום או מחר אני אשחרר אותה. אשים בה את מלאי הספרים ואבדוק כמה היא כבדה. ארבע שנים מאז שקניתי אותה. הגיע הזמן!