Fucking Union

לציון סיום פרוייקט ציורי הקריאה שלי, החלטתי להקדיש פוסט לאחד התחביבים הגדולים שלי. אפשר לראות בזה סוג של תערוכת ציורים ומילים ובעיקר מחווה לאהבה הגדולה של חיי: קריאה.

לא תמיד אהבתי לקרוא. בבית שלי היו מלאי עיתונים מפוזרים בכל עבר, ספרי תיירות של אמא וספרי מלחמות על אלה שאבא שלי השתתף בהן. ספרות יפה היתה מעט מאוד, אם בכלל.

בגיל 17 נעשיתי חברה של צחי - בן של משורר ידוע שהיה גדול ממני בשש שנים. הוא היה תל-אביבי בוהמייני, צורך תרבות, והיה גם העורך שלי בעיתון הנוער בו עבדתי. הרגשתי מאוד מאוד קטנה לידו וליד הספריה העצומה שהיתה לו בבית וחשבתי שאני צריכה לגדול ממש ממש מהר כדי להיות ראויה לו. באחד השיעורים בבית הספר שלחתי פתק לחברה שאני רוצה להתחיל לקרוא. עוד באותו שיעור היא הכינה לי רשימה של ספרים מומלצים. אני לא זוכרת הרבה מהרשימה הזו, חוץ מבשביס זינגר והמחברת הגדולה, אבל מבחינתי זה היה פרוייקט ונכנסתי אליו עם כל העוצמה.

בהתחלה זה לא היה כיף. הייתי שוכבת על הדשא של התיכון בהפסקות וקוראת, מנסה לצוד מהספריה ספרים שאוכל להשוויץ בהם בפני החבר הגדול והחכם שלי. בהמשך גם גילית את הנסיעות באוטובוס לירושלים, שם התחלתי לרקוד, והייתי קוראת באוטובוס במרץ. הייתי צריכה הרבה פעמים להכריח את עצמי לקחת את הספר לידיים, אבל מרגע שנכנסתי אליו אי אפשר היה יותר להוציא אותי ממנו. לאט לאט התרגלתי והתחלתי להתמכר.

עד שהגעתי לצבא כבר הספקתי להיפרד מצחי (תוך שאני מצטטת לו, בנסיון להישמע אינטלקטואלית, את סיפור חייו של מיכלאנג'לו וטוענת שאני לא פסל שלו ושהוא לא יכול לפסל אותי איך שבא לו כמו שעשה מיכלאנג'לו לאבנים שלו) והספקתי גם להפוך את הקריאה לאהבת אמת. בצבא פגשתי בחברה שהיתה תולעת ספרים מאז ומתמיד. דרכה הכרתי את הספרים הטובים באמת כמו גם את המדע הבדיוני המשובח ואת ספרות הילדים הקלאסית. היא היתה זו שאמרה לי שאפילו כשנורא עייפים, זה בסדר לגזול רבע שעה מהשינה כדי לקרוא לפני שנרדמים.

הרומן שלי עם הספרים ממשיך לכוננית הקש הקטנה שקניתי להם כשעברתי לדירה עם שותף בירושלים. כבר אז מאוד התרשמתי מכוננית הקש הענקית ומלאת הספרים שהיתה לו, שהפכה להיות קצת שלי כשנעשינו זוג. המדפים התווספו והספרים נערמו. האהבה הזו לספרים הלכה וגדלה וגדלה עם השנים. לסיפורים המרתקים, לשפה האיכותית, לשקט של פעולת הקריאה עצמה ולהתחברויות וההזדהויות והדמעות והמחשבות ומגוון הרגשות. כל זה כבר חלק נכבד מחיי היום. לכן הרגשתי השנה שאני צריכה לצייר את הדבר הזה.

וחשבתי לסיום לעשות עוד מחווה קטנה לספרים שליוו אותי בשנה הלא פשוטה האחרונה שעברה עלי. שנכנסו איתי למיטה בלילות וגרמו לי להרגיש שאני בכלל לא בודדה, שפתחו לי שער קסום לעולמות אחרים, שליטפו וחיבקו ועשו כפיות. שאיפשרו לי להתחבא מאחוריהם במקומות ציבוריים ונתנו לי זמני איכות על הספה האדומה האהובה שלי בבית.

אז תודה לאשתו של הנוסע בזמן המדהים שנכנס אצלי לחמשת הספרים המובילים (אודרי ניפנגר), ותודה לאישה בורחת מבשורה המבכיא והמעולה (גרוסמן האהוב) ותודה לאנה אנקווסט שהשיבה הביתה שלה היה מהמופלאים שקראתי. אני כבר מחכה שתכתוב עוד. תודה לאם החיטה המוזר והקסום (מיקי בן-כנען) ולשבע מידות רעות המקורי והמצוין (מאיה ערד). תודה לשלך סנדרו (צבי ינאי), לחלון פנורמי (ריצ'רד ייטס), למחברת המילים הקשות (שלומית אברמסון), לפנים צרובי חמה (שמעון אדף). תודה גם לאיש הקוביה (לוק ריינהרט), הנער שנפל מן השמים (קן דורנסטיין), התרסקות (ניק הורנבי) וגם לנער החידות מבומביי שהיה לי יופי של סיפתח לקריאה באנגלית (ויקאס סווארופ). ותודה לחמישית של צ'ונג לוי שהוא החבר הנוכחי שלי והוא עושה לי מאוד נעים בגב (יואב אבני). בטח היו עוד ששכחתי. אז סליחה מראש.

העוצמות שלי גבוהות. הן נורא נורא גבוהות. הן כמו המאוורר של המחשב שלי, שפועל כל הזמן נורא חזק ומרעיש. הן כמו הטוסטוס הלפני אחרון שהיה לי, שעבד על טורים גבוהים כי אחרת היה נכבה. ככה גבוהות.

ואני רוצה להוריד אותן. גם כי זה עושה הרבה מדי רעש לסביבה שלי שחשובה לי וגם כי, בסופו של דבר, זה עושה אותי לא בריאה בגופי ובנפשי. אני חושבת שבעולם המערבי מורידים עוצמות בעזרת כדורים פסיכיאטריים. אני כרגע - לראשונה בחיי - דווקא חושבת על אלטרנטיבות רוחניות כמו ויפאסנה או איזה סוג מדיטציה אחר. החברה שלי שלבנה התינוק יש סרטן, פסיכולוגית שקולה ומאוד לא רוחנית, טוענת שכרגע מה שעוזר לה לעבור את התקופה הקשה זה בודהה. והיא באמת עושה רושם של רגועה. יש לה בן עם טיפולי כימותראפיה וסטרואידים והיא פאקינג יותר רגועה ממני!

אני חושבת שאני כבר תקופה ארוכה ככה ואני מלאת השתאות והערכה מול האנשים שעדיין, למרות הכל, רוצים בחברתי. אני מרגישה שזו היתה השנה שהייתי בה הכי פחות נחמדה, הכי עצבנית, הכי מרירה, הכי קוטרית, הכי מתקרבנת שהייתי אי-פעם בחיי. ואני באמת מודה, מעומק ליבי, לכל החברים שלי - אלה שכאן ואלה ששם - שלא לדבר על המשפחה שלי, שנשארים חברים שלי גם כשאני בכלכך הרבה "הכי" שליליים ועוצמתיים שכאלה.

גם למילים שאני כותבת כאן, אני קולטת פתאום, יש המון משמעות. מחקרים הראו שכתיבה אישית וכנה עושה טוב למערכת החיסון. אני מאמינה בזה. אבל אני גם מאמינה שיש איזשהו קשר לאופי המילים הנכתבות. אז במסגרת הנסיונות להוריד קצת מהעוצמות, אני רוצה לנסות ולעשות את זה פה, בכתיבה, בשימוש הפרטי שלי במילים, בבחירה שלהן. יכול להיות שזה יגרום לפוסטים שלי להיות פחות עסיסיים ולי יותר מחושבת במה שאני כותבת, אבל הבלוג הוא שלי ולמעני. הוא כלי שאני משתמשת בו כי, בסופו של דבר, אני מפיקה ממנו איזשהו רווח נפשי. אז עכשיו הרווח הזה צריך לבוא לידי ביטוי קצת אחר ממה שהתרגלתי..

מה שכן, גם כשהמטרה שלי כרגע היא להוריד עוצמות, זה לא אומר שאני עוצמת עיניים, עושה אוםםם ולא אכפת לי יותר ממה שקורה סביבי. תקראו אותה ותבינו. משהו חייבים לעשות כאן.