לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2008

איזו עדינות יש


כבר הרבה שנים שאני שומעת את הגוף שלי מדבר את מה שהנפש שלי לא מצליחה להוציא. דלקת ריאות שדרשה אשפוז בבית-החולים בגיל 12 מיד אחרי שחברה שלי מהכיתה נהרגה בתאונת דרכים. יבלת ויראלית (שהיתה חסינה לכל ניתוח כירורגי שניסו עליה) בכרית כף הרגל, כשבגיל 16 מצאתי את עצמי בתיכון חדש ללא חברים ולראשונה לא רציתי ללכת לבית הספר. חליקות עם האופנוע בירידות של ירושלים בדיוק לפני מבחנים מלחיצים באוניברסיטה. התרסקות על כביש מהיר וכמעט מוות אחרי שברון הלב הגדול בחיי. הוא משהו, הגוף שלי. מדבר ומדבר, מפטפט ללא הרף. לפעמים אני מקשיבה לו. לפעמים אין לי סבלנות לברברת הזאת. לעתים רחוקות מדי אני אוהבת אותו בגלל ולמרות מה שהוא.

 

למרות שלא טיילתי, ורק נחתי כביכול, החופש הזה עסק ברובו בגוף שלי. "חושבת הרבה על הגוף", כתבתי שם ביומן. "על הפצעים שעשו לי הסנפירים שמתחילים קצת להתרפא אחרי שמישהו נתן לי משחה אנטיביוטית. על העקיצות שמסרבות להתמעט. על מרבה הרגליים שעקץ אותי כשלא שמתי לב והכאיב לי בירך שמאל שמזדהמת. הקולומביאנית אמרה לי אתמול שהחוף הזה מוציא מאנשים את החרא, את הקושי, ומנקה אותו. אצלי כל זה יוצא בגוף. כל המוגלה נשפכת החוצה. אולי צריך לתת לזה להיות חלק מתהליך. לא להיאבק בו... ובעיקר - וזה הכי קשה - להאמין שהוא יפה, הגוף. זו כבר משימה ממש קשה. אני מרגישה פה נורא מכוערת. מתחילת הטיול אני מרגישה מכוערת".

 

אני לא זוכרת אותי בצעירותי מתעסקת בכלל בכל זה. החיצוניות לא עניינה אותי בגיל 20. גם לא בשנים שאחרי. לא שלי ולא של אחרים. אמנם אף פעם לא חשבתי על עצמי כיפהפיה, אבל גם את המילה מכוערת לא הייתם שומעים ממני. בטח שלא את המילה שמנה. זרמתי. אהבתי. נפצעתי. החלמתי. מעולם לא הבנתי למה דיאטה ומה פתאום בחורות עם שיער יפה הולכות לעשות תספורת. ומה כל הקטע הזה של מניקור-פדיקור-איפור-שיפור? הכל היה רוח אז בשבילי. האמנתי בכל ליבי שאם אני אהיה שמחה אז גם הגוף שלי ישמח. רקדתי אצל מורה שהכניס לי לראש שהגוף והנפש הם דבר אחד, ואם משהו תקוע בגוף - צריך לפתור את זה בנפש. אני חושבת שבגלל זה הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. הגוף פשוט נשרך אחרי.

 

הקידומת השלישית של הגיל עשתה לי משהו. זה והרווקות התל-אביבית. אמנם אין לי קמטים עדיין וגם לא שיער לבן, ולצד עלבונות סטייל "את גדולה מדי בשביל הבגד הזה" בתאילנד, קיבלתי גם הרבה ניחושי גיל מחמיאים נוסח "לא הייתי נותן לך מעל 25!". אבל אני יודעת ומבינה שהגוף שלי כבר לא בן 25. ואם אני עולה במשקל לא פשוט להוריד אותו. ואם אני מספרת את השיער שלי לא בטוח שהוא יחזור ויתארך בקלות כמו פעם. דברים השתנו בחיי הגוף שלי. בחוף בתאילנד הבנתי שאני צריכה להתחיל לשים אליו לב. להניח את האידאלים הרוחניים שלי בצד, לפחות לזמן מה. להפסיק לאכול סביח ומקדונלדס למרות שזה עושה לי שמח בלב. לעזור לגוף שלי להיות אהוב על-ידי עצמי.

 

והחלטתי גם לכסות את המצח שלי. לעזור לפנים שלי להיות קצת פחות מוארכות. אז אתמול, לראשונה, עשיתי לי פוני במספרה מגניבה ביפו. אני לא זוכרת מתי ראיתי כזו קווצה של שיער ארוך מנותקת מהראש שלי. והיתה בזה חדווה אמיתית, שאני עוזרת לעצמי להתאהב בי מחדש. שלכמה שעות באמת הרגשתי שוב שאני נראית טוב. וגם שיש לי עכשיו שיער שקצת מסתיר לי את הפנים. שלא נורא לא להיות חשופה כל-כך כל הזמן.

 

רציתי לכתוב פוסטגוף, אבל אני כותבת את כל זה בקושי. אפילו למגע של גוף לא הגעתי. אולי כי אני לא רגילה לשפה הזאת, כי בגוף שלי משהו תקוע ולא מצליח לעבור למילים. לפני תאילנד התחלתי טיפול שנקרא "פסיכותראפיה גופנית". היו 3 מפגשים מעולים אבל כמו תמיד בטיפולים כאלה אני מרגישה כמו בור ללא תחתית וקצת מפחדת ליצור איתה שוב קשר להמשך העבודה. אני חושבת שאני מפחדת שאין לזה סוף, לטיפול מהסוג הזה. ואני צריכה לדעת שלדברים יש סוף. בטח לכאלה שקשורים בגוף.

 

נהיו לי כבדות, המילים. אני אפנה לפעולה קצת יותר גופנית ואלך לי לעשן סיגריה. בינתיים, ניתן לחלפי לדבר במקומי:

 

איזו עדינות יש בגופנו שעה שהוא

נוטש

אותנו לאט,

חושש להכאיבנו

במהלומת-פתע.

לאט         בערגה

כיפהפיה נרדמת-למחצה

הוא טווה לנו

קמטים קטנים של אור ושל חכמה -

לא בקיעים של רעידת אדמה –

רשת אוורירית של חריצי-אימה.

כמה טוב-לב מצד גופנו

שאינו משנה את פנינו

באחת

 

שאינו שובר את עצמותינו

במכה

 

לא,       בזהירות

כסהר חיור השופך זהרו עלינו

הוא מאיר אותנו

ברשת עֲצַבִּים עֲצֵבִים

מקפל את עורנו בפינות

מקשה את עמוד השדרה שלנו –

שנוכל לעמוד בכל זה.

 

איזה יופי    איזו עדינות יש

בגופנו הבוגד בנו לאט

בנימוס מכין אותנו

מספר לנו בלחש

מעט-מעט      שעה-שעה

שהוא        הולך

 

(רחל חלפי)

 

נכתב על ידי , 30/8/2008 11:23   בקטגוריות בגוף אני מבינה, בטיפול, לא מחוברת, מילים מילים ואת משמעותן  
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שוב היא כאן




 

חזרתי. לא שכחתם ממני, נכון?

 

שאלות ומשפטים שחוזרים על עצמם:

 

יא! איך יפה לך שזופה!

זה לא שאת לא יכולה לעבור בדלת! כולה השמנת קצת.

אכלת בננה לוטי?

איזה כיף לך!

היית בפאיי?

התמונות הורסות! רציתי לחנוק אותך מרוב קינאה!

ההיא שליווית לבית-החולים החזירה לך ת'כסף?

איך לחזור לארץ?

 

כל משפט כזה גורר מצידו הרצאה ארוכה ומייגעת מצידי. יש לי הרבה מה להגיד על התאילנדים, על הישראלים בתאילנד (גם דברים טובים, בחיי), על האוכל המופלא, על הבננה לוטי שקוראים לה בכלל "פנקייק", על האיים שהייתי בהם, על הצפון שלא הגעתי אליו, על בנגקוק המטורפת, על בית החולים הפרטי והכסף שעוד לא הוחזר מצד המאושפזת (למרות שגם היא כבר בארץ), על השמש והירח והימים והלילות והאנשים הכה רבים שפגשתי בזכות העובדה שטיילתי לבד.

 

וזהו. אני כבר כאן. בחום הגדול. נחתתי. עוד לא לגמרי הורדתי רגליים מהמטוס, אבל השרוול כבר מחובר, והציפיה של העולם היא שאני אעזוב כבר את הכרית והשמיכה וכיסוי העיניים שחילקו הדיילים ואחזור לחיים שלי. מכל השאלות והתשובות והסיפורים דבר אחד אני יכולה להגיד: זו היתה וואחד חופשה. לא היה לי כמעט רגע אחד שחשבתי על המטופלים שלי או על האקדמיה או אפילו על הבריכה או הציור. היומיום שלי לא טס איתי לשם. הבית נשאר מאחור. התעסקתי בדברים לגמרי אחרים, וזה היה טוב. החוט היחיד שהמשיך לקשר היה הכתיבה והקריאה והחברים. וגם אני. מעצמי הרי לא באמת הצלחתי להתנתק.

 

וחזרתי שמנה. כלומר, לא בומבה, אבל עם בטן הריונית וירכיים רחבות ומראה כללי שדורש פעולה. יש לי פה את הבגדים שיודעים קצת להסתיר את כל זה, אבל שם הסתובבתי הרבה חשופה עם בגד-ים והאמת היכתה בי. אני כבר לא ה"גוזל" שהייתי פעם ולא "רזונת" או "קטנטונת". שמנתי באמת. אז הפעולה הראשונה עם הנחיתה, עוד לפני שהספקתי להרגיש את האויר המהביל של הארץ, היתה לפצוח, לראשונה בחיי, בדיאטה. והיציאה הראשונה שלי מהבית, אחרי יומיים של מעיכוּת, היתה לכיוון הבריכה וביקור ראשון בחדר הכושר. יש לי מרץ לעשות עם הגוף שלי משהו, ואני מתכוונת לנצל את הפתח החד-פעמי הזה כדי להתמכר לספורט. תוכנית מוצלחת. נראה איך יילך בביצוע. בינתיים הכי קשה לי עם היעדר הקורנפלקס והחלב של ה- 3%.

 

נסעתי חרמנית וחזרתי חרמנית. למרות שהיה אוסטרלי הורס ואירי כובש וארגנטינאי יפה-תואר, אני עדיין הייתי אני ולא קרה כלום. היה עניין קצר וקצת תמוהה עם איזה אמריקאי (בן 43!) שעשה לי בודי-מסאז'. הצלחתי להתייחס לזה כאל אנקדוטה ולשוב להאמין במיניות שלי, אבל לא יותר מזה. הנה – משהו שאפשר לספר לחבר'ה. על אותו המשקל, קיבלתי אתמול הזמנה לקפה מצד בעל חנות החיות שליד הבית שלי. לא נעניתי. למרות החרמנות, אני עדיין מחפשת סקס + קשר. לא רק סקס. עוד כמה ימי התאוששות ואני מוכנה לחזור לזירת הדייטים בשמחה רבה. החופש הזה היה אוורור מרענן גם מזה, ויש לי כוחות מחודשים לחיפושים.

 

אני מתחילה לאט לאט להכנס אליכם ולראות מה שלומכם. תהיו סבלניים איתי. העושר של המילים קצת מהמם כרגע. אבל מה - כיף. באמת שכיף לחזור לכאן!

 

נכתב על ידי , 27/8/2008 09:41   בקטגוריות אצא לי לטייל, בגוף אני מבינה, חירות, מעברים  
79 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

99,956
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)