אני לא יודעת מה קורה לי פה בבלוג שלי. בהתחלה חשבתי ששלושת השבועות שהייתי ברשימת הבלוגים הפופולריים גרמו לי לתחושת אי נוחות ולהתכנסות מסויימת. חשבתי שאני מפחדת יותר לחשוף מעצמי כשכל-כך הרבה אנשים שאני לא מכירה נכנסים אלי מדי יום.
ואז ירדתי באחת מהרשימה ההיא ולא ידעתי אם הלב שלי שמח או מתכווץ מזה, ועדיין לא ממש הצלחתי לכתוב.
גם עכשיו קשה לי לספר פה את כל מה שאני באמת רוצה. רק כותרות וראשי פרקים עולים לי. אה, וגם ציטוטים נבחרים מלאונרד כהן בתרגום המשעשע של אריק ברמן.
כותרת ראשית: תיקון
אי שם בפברואר, בסוף הסימסטר הראשון של המכללה שבה אני מתרגלת, הגישו נגדי הסטודנטים שלי עצומה בבקשה לפטר אותי מתפקידי. הם שנאו את הסטטיסטיקה ומתוקף כך הם שנאו את המתרגלת של הקורס הזה. כלומר, אותי. ההנהלה הגנה עלי וכולנו נאלצנו להמשיך ביחד עוד סימסטר שלם, שבמהלכו קרעתי את התחת כדי להתגבר על האגו הפצוע מאוד ולהעביר שיעורים טובים יותר, מעניינים יותר, להיות זמינה עבורם בכל שעות היום באימיילים ולהיפגש איתם כדי לעזור להם לעשות את העבודות הקשות שנתנו להם. כבר במהלך הסימסטר פנו הסטודנטים אל המרצה ואל ראש התוכנית כדי להתנצל על העצומה שהגישו נגדי. היא דווקא מורה ממש טובה, אמרו לה בפליאה. חוות הדעת על הסימסטר השני הגיעו אלי לפני יומיים. והן היו גבוהות וחמות, החוות. עם משפטים כמו "מומו נהדרת" או "מומו מאוד עזרה לנו והיתה זמינה לענות בסבלנות על כל השאלות". דרך ארוכה עברתי איתם, והסוף שלה היה מתוק במיוחד.
"כולם הרי יודעים את מצבך לא סוד הוא
כולם הרי יודעים מה שעלייך עבר
החל מהחיפוש העצמי שלך בהודו
ועד לילות שלמים על הספסל כאן בכיכר"
כותרת משנית: האזרח ק'
באותו סימסטר שני שהיה מוצלח במכללה, זכיתי לרדיפה ולינץ' מטעם משרד החינוך. הצלחתי, ללא ידיעתי, לעצבן את המנהלת שלי (זו שאחראית על כל המטפלים), שמקורבת למפקחת, למנהל של הסתדרות המורים ולמי לא. המדריכות שלי היו חסרות אונים למולה וכל מי שראה את התמונה השלמה של הלינץ' הלא ברור שהיא עושה בי הלך להתחבא טוב טוב מתוך היכרות עם פרצי הזעם והכוח הבלתי מרוסן שלה. אז את האש היא נשפה הישר לפרצוף שלי. זה לא שאת לא מטפלת טובה, הסבירה לי המפקחת, אצלה ישבתי שלשום בוכה, בקומה השישית של בניין משרד החינוך, אלא שפשוט את לא מתאימה למערכת. המנהלת של אחד מבתי הספר שעבדתי בו התעקשה עלי, בטענה שהם אוהבים אותי ושאני מטפלת מצויינת, והמפקחת אמרה לי שהיא "נותנת" לי להמשיך לעבוד שם מתוך חסד, ולא בזכות. אז 4 שעות שבועיות נותרו לי לעבוד במערכת הזו, שהשפילה ורמסה אותי ללא סיבה, ואני הולכת לעבוד אותן חפויית ראש עד מאוד. לפחות אני יודעת ששם אוכל לטפל בילדים ללא הפרעות ועם הרבה תמיכה מצוות בית-הספר עצמו. איזה מקום איום ונורא הוא משרד החינוך.
"כולם הרי יודעים שלא יוצאים מכאן ברווח
בכל זאת הם באים ומחזיקים אצבעות
כולם הרי יודעים שהמלחמה בפתח
ושהטובים שוב יפסידו בכבוד"
כותרת אמצע: בנים
נראה לי שהקיץ הזה הוציא לי כל חלקת ליבידו טובה. גם מעט הדייטים שהיו, היו כל-כך רחוקים מלהיות מרגשים או בעלי איזשהו סקס-אפיל, שאני מוצאת את עצמי סופרת שיא חדש לתקופת כלום. הלוואי על הלחות התל-אביבית יובש כזה!
"כולן הרי הולכות אחרי מה שיש לו בכיס
כולן הרי רוצות אותו ספונטני ורגיש
שיביא להן ורדים כולם הרי יודעים"
כותרות העמוד האחורי: סיני, סחנה, בודפשט ולאונרד כהן
את יולי כולו העברתי בבדיקות בלתי פוסקות של מאות מבחנים ועבודות של הסטודנטים. עשיתי הרבה כסף, אבל לא נחתי לרגע. סיני היה יריית הפתיחה של החופש שלי, ומאז אני מנסה להכניס תוכן משמח ומרגיע לקייטנת הקיץ שלי. אתמול ביליתי עם כמה חברים בסחנה ובארוחות שחיתות בצפון. שלשום הפעלתי את סוכנת הנסיעות הפרטית שלי (המוכרת יותר בכינוי אמא) להזמנת כרטיסי טיסה ומלון לבודפשט בעוד פחות משבוע. למה דווקא בודפשט, תשאלו, ואני אענה: כי שם מופיע לאונרד כהן. תוך שעתיים הכל סודר: יש מקומות בטיסה של אל על, יש מלון ארבעה כוכבים במרכז העיר, יש כרטיסים ללאונרד, יש חברה טובה לעשות את כל זה איתה והכל יוצא זול שחבל! אני לא יודעת כלום על העיר הזאת והיום אלך לקנות לנו עכבר עולם כדי להבין לאן אנחנו נוסעות - טיפים מישהו? חוצמזה אני גם אחפש איזה ספר הונגרי - מישהו מכיר סופרים הונגרים? אני אוהבת לקרוא ספרות מקומית כשאני נוסעת למקום שאני לא מכירה.
"כולם הרי יודעים שהמשחק מכור
העני נשאר עני העשיר יסע לחול
עם אשתו והילדים כולם הרי יודעים"
מוסף תרבות
מה נהיה עם מחוברות??? אני כלכך אוהבת את הסידרה הזאת, ולא יכולה לראות כלום אחרי פרק 25. הוט הזונות! מכעיס ביותר. חוצמזה, אני מחפשת את הפרקים של אחד העם 1, שה"מ'כפת לי" וה"אוי בחיי" מתוכם הפכו להיות משפטי מחץ חוזרים ונשנים בקרב חבריי. על דנינו אני לא מצטערת, בעיקר כי אדישות מה אופפת אותי סביב הכוכב השנה. הישרדות ברזיל האמריקאי, לעומת זאת, מרגשת אותי עד דמעות. הטוויסטים שהולכים שם מדהימים בעיני ואני מחזיקה אצבעות שההישרדות שלנו, שמתחילה בשבת הזו, תצליח לרגש אפילו חצי ממה שהם עושים שם. ומשחק חדש, שמחליף אצלי בינתיים את הששבש הוא היניב באתר המשחקים של מקו. משחק משובח, גם אם נתקע לעיתים וגורר קללות עסיסיות מפי המשתתפים בני ה- 17.
"כולם הרי יודעים שאיבדנו אלף רגל
ושהקברניט לא אומר את האמת
כולם מסתובבים ברחוב כאילו הם באבל
אפשר לחשוב שהכלב שלהם הרגע מת"
היום יום הולדת
30 לאיקיווויזי. מזל טוב כפרה! הגעת לגיל הכי טוב שיש. ומסתבר שגם ישרא חוגגת יומולדת, וגם זה מזיז לי משהו. אני שמחה מאוד מאוד על ששניכם קיימים.
"כולם הרי יודעים שאת משהו לא נורמלי"
כל אחת מהכותרות נושאת בחובה סיפורים, תתי-סיפורים, רגשות, מחשבות ותובנות. אולי עוד ארחיב על אחד מהם במוסף סוף השבוע, אבל בינתיים אני אסתפק בתמצית הדברים, שגם כך ארכה יותר ממה שחשבתי.
"כולם הרי יודעים כן כולם יודעים
איך הדברים עובדים כולם הרי יודעים
כן כולם יודעים כולם הרי יודעים
איך הדברים עובדים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
