לנצור את הרגע. לחיות ולנשום אותו. זה כל מה שחשוב כרגע. לא לעשות טפו טפו נגד עין הרע, לא לרעוד, לא לתת לשדי החרדה המחבלים לזקוף את ראשם. לשחרר, להישיר מבט ולהאמין.
7 שנים בדיוק עברו מאז שאמר לי גבר "אני אוהב אותך" בהתכווננות מלאה שכזו. 7 שנים מאז שיכולתי להגיד שגם אני. היו שאהבו. היו שאהבתי. ההדדיות היא החידוש בחיי. למדתי אותה בחורף, עם זה שחשבתי שיהיה האחד. אבל שם האוהב והאוהבת היה מגומגם, לא ישיר ופשוט. כלום שם לא היה פשוט. וחשבתי שככה זה. זוגיות היא דבר לא פשוט. צריך לעבוד אותה. אז מהרגע הראשון עבדתי קשה ונתתי שעות נוספות גם כשלא קיבלתי בונוסים. וויתרתי על הרבה מקומות אחרים בי. על השחיה ועל היוגה ועל שעות הבוקר המוקדמות ועל סופי השבוע ועל תוכניות טלויזיה אהובות ועל אנשים. ויתרתי גם על הרצון להיות מובלת ועטופה, ויתרתי על הצורך להיות מוערכת על הדברים שיותר משמעותיים לי בעצמי. ועל האש שלי. גם אותה הזנחתי בצד. אלה היו ויתורים חשובים, כי הם פינו בי מקום ולימדו אותי שאני גמישה ופתוחה ואפשרית.
עכשיו זה שונה. רק בהתחלה אז אי אפשר ממש להשוות. אבל מי רוצה להשוות. יש בי חלון והוא כנראה נשאר פתוח בדיוק בשבילו. ולראשונה מזה 7 שנים האוהב והאוהבת מדוייקים לי. סוג של פלא כמעט בלתי נתפס בחיי. "כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו".
ולאט לאט, לתוך המקום החדש הזה, שהעבודה היחידה בו כרגע היא ללמוד להרפות ולבטוח, אפשר להכניס בחזרה את כל מה שנזנח. את הכתיבה ואת השחיה ואת האנשים היקרים לי והיום לראשונה אחרי יותר מחצי שנה גם את היוגה. ואת האש. ועוד נשאר אחרי כל זה מקום לדברים החדשים שהוא מביא איתו - והוא מביא איתו נדוניה עצומה, עולם ומלואו שאני רוצה להכיר, לאט לאט. כאילו יש בי שק פלאי של מקום שככל שאכניס אליו עוד דברים - כך הוא יילך ויגדל.
את השיר הזה הוא שלח לי בשבוע הראשון שלנו ביחד. אף פעם לא הייתי בנאדם של ריטה, אבל כשאני מוצאת את עצמי מזדהה עם כל מילה, גם המקום הזה נפתח בי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
