מה לך ילדה קטנה? מדוע את מדממת?
היא עמדה שם שותקת ודומעת דם, שהמיס לאט ובעקשנות את פניה. הסוכר הלבן נצבע בורוד בהיר, ואז כהה, עד שנעשה אדום. לא היה לה אכפת שהיא גוססת, היא נהנתה לבכות. לא נהנתה, השתחררה. השתחררה מכל הפחד, הכאב ומה שרדף אותה במשך כ"כ הרבה זמן.
כל הדם שזרם ממנה היה מורעל בשנאה לאדם אותו אהבה, שנאה כ"כ מרה עד שהמיסה את ילדה סוכר מבפנים. אבל לא השנאה הייתה הורגת אותה, אלא האדישות, כי מה יותר נורא מלדעת שאת כבר לא. את פשוט לא.
אבל כל זה לא באמת משנה, כי עכשיו הכל זרם החוצה, חורך ומצלק אותה, כאילו בכדי להגיד שהיא לעולם לא תוכל לשכוח, זה תמיד יהיה כאן, מסומן מתחת לעיניים שלה, להזכיר לה שהעבר אמיתי.
אבל העבר הוא בסך הכל עבר- נקודת זיכרון שיכולה להתרכז בשנייה אחת אם ממש נרצה. העבר לא יחזור או ישתנה, אז למה את מקדישה לו כ"כ הרבה מההווה היקר שלך?
העבר הפך אותך למה שאת, זה נכון, אבל את כבר מה שאת, תניחי לעצמך לחיות כבר. את לא אשמה, ובכלל אין אשמים, רק לבבות שבורים.
תפסיקי לחפור בעבר, תתחילי לחיות כמו שחיית, ההווה יקר מידי, נדיר מידי.
רגעי מידי.
הנה, הוא כבר עבר.
אח, ילדה סוכר...
קים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
