בתוך הבטן שלי שוכנים אלפי פרפרים.
פעם, לפני שנתיים בערך, הם עפו כל יום, כל הזמן. לא נחו לרגע. הרגשתי את הצורות של הכנפיים, התרגשתי מהצבעים הבהירים שפרצו לי מהבטן. לפעמים הם כל כך השתוללו עד שהייתי מרגישה גיצים חמימים שמתפשטים לי בגוף מגיעים לי למוח ומעיפים אותי אל בין הכוכבים אי שם בחלל.
עד לא מזמן, חשבתי שכולם מתו.
באמת, שלא נעים לאבד פרפרים, במיוחד בבטן. הייתה לי הרגשה שלא רק שהם מתו, הם נרקבו. הפכו חזרה לתולעים ריריות שזוחלות אצלי בפנים, מטפסות לגרון, עולות לראש וחוסמות כל אפשרות להתנתק מהמציאות האפורה והחולנית שמסביבי.
אבל כמו בסיפור אגדה נדוש, מבט אחד, מגע קטן העיר את כולם בבת אחת ומאז הם לא מפסיקים לעופף לי, אי שם בבטן. גורמים לי להתרגשות כמעט אורגזמתית והמוח שוב יכול לנדוד לאיים בודדים, מדבריות או סתם אל מתחת לפוך ביום חורף קר.
תמיד רציתי להיות פרפר.
אם תתן לי את האפשרות, אהיה המאושרת באדם שתגרום לך להרגיש כמוה.
כי ככה זה,
פרפרים.
Butterflies in my eyes and looks to kill
Time is passing I'm asking could this be real
קים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
