Hand in my pocket
souris a la vie =] |
| 7/2009
עניין של מלאכים
היא חייבת לפגוש אותו כל יום, המלאך שלה.
הוא עוזר לה לעבור את היום, את השעה, הדקה.
השנייה.
היא פגשה אותו במקרה, פורס את חסותו על ילד זרוק ברחוב, נותן לו לטעום קצת מגן עדן. גן עדן של צבעים ופרפרים אחוזי טירוף בבטן. היא לא האמינה במלאכים עד אותו היום, אבל שם הוא היה, עם הילה לבנה זוהרת מעל הראש, על רקע רחוב צדדי בעיר התחתית כששלט ניאון מתעתע גורם לו להיראות ורוד מעט. הוא נתן לילד את המפלט שאותו היה צריך.
בשנייה שהילדון קלט אותה בזווית העין פניו הביעו בעתה והוא הרים את הרגלים וברח משם הכי מהר שהגוף הרעב שלו הצליח.
המלאך הסתכל עליה, אומד אותה ומתעכב באופן מטריד משהו על הקימורים שלה. בשלב מסוים הוא כנראה החליט שהיא בסדר כי הוא התחיל להתקרב אליה. היא הייתה משותקת. הראש אמר לה לברוח, הלב אמר לה להישאר אבל כל מה שהיא הצליחה לשדר כלפי חוץ היה בלבול וחוסר אונים של פיה במלכודת. העיניים שלה לא ניתקו ממנו בעודו מתקרב. הוא היה פחות גבוה ממה שחשבה בהתחלה, בערך 1.70. הוא לבש גופיה שחורה שחשפה את שרוולי הקעקועים והצלקת על זרוע שמאל. הג'ינס שלו היו קרועים ומשופשפים כאילו מימי התיכון, למרות שהוא עצמו נראה בסביבות סוף ה-20 לחייו. היה לו שיער בלונדיני מלוכלך ופרוע וכאילו כדי להשלים את התמונה הוא עמד לצד אופנוע שהיה בערך בגודל שלה. "הלכת לאיבוד?" הוא שאל בקול הרבה יותר רך ממה שהיא ציפתה.
"ברחתי" היא ענתה כאילו שזה דבר שבשיגרה. כשחושבים על זה, זו באמת היתה השיגרה שלה. הריבים, המכות, הבריחה אל הדלת. אותו סיפור נושן של כל סינדרלה מתחילה. "אני לא יודע איך הגעת לכאן אבל זה בדיוק המקום הנכון והזמן הנכון בשבילך."
"למה אתה מתכוון?" ניצוץ סקרנות מזוכיסטי נדלק בעיניה. הוא קלט את הכל.
"קודם כל נשב, אני אזמין לך משהו לשתות, שלא תתיבשי לי חלילה, ואז אני אסביר לך הכל". היא אהבה את צורת הדיבור שלו, הגבוה. היא לא נתקלה בהרבה טיפוסים שיודעים להגיד משפטים תחבירים שלמים וזה תמיד הציק לה שהיא לא מוצאת מישהו ראוי לנהל איתו שיחה. למרות החזות המאיימית שלו היא נשבתה בקסם שלו והלכה איתו. מה שמובן מאליו שיקרה כי הוא הרי מלאך.
הם נכנסו לאותו בר ששלט הניאון הורוד הכריז עליו בגאווה "scream". היא חשבה שנפלה כאן טעות. המקום היה אפלולי, כמו שהיא אומנם ציפתה, אבל המוזיקה הייתה רועשת וצווחנית כ"כ.. היא הייתה רגישה לצלילים צורמניים כאלה. הם נפלו בניגוד גמור לקול הרך של המלאך שלחש לה באוזן "בואי נמצא פינה שקטה, אמ, איך אמרת שקוראים לך?" "קאיה" היא לחשה לאוזן המנוקבת בפירסינגים לכל אורכה. בעודם צועדים לשולחן היא תהתה כמה שוקלת כל המתכת והאם זה לא כבד מידי. הם התיישבו בכוך בתוך הקיר. המלאך הזמין לשניהם משקאות ממלצרית בעלת שיער כחול ואיפור שחור כבד. "זאת ניקיטה, המלצרית הכי טובה שתמצאי במחראה הזאת" הוא צעק מעבר למוזיקה בעוד ניקיטה התרחקה בצעדים בטוחים אל עבר הבאר. "ועכשיו העניין שלשמו הזמנתי אותך לשבת איתי. אני מבין מהעיניים שלך שזה לא רק אנשים או מקומות שאת בורחת מהם, אלא המציאות. אני צודק?" היא הנהנה. מנסה לעמוד על טיבו של הבחור הקורן שיושב מולה. "אז יש לי בשבילך משהו. קוראים לזה אבקת מלאכים. את יכולה לנסות, זה יגרום לך להרגיש במציאות שונה". היא לא נופלת בפח הזה. לא שוב. היא קמה, מקללת את עצמה עד כמה היא פתאטית כשהיא הרגישה את היד שלו אוחזת בה. הוא החזיק אותה בעדינות תקיפה שאומרת 'את יכולה ללכת אבל בבקשה אל תשאירי אותי פה לבד'. היא התישבה.
בכל זאת, הוא מלאך.
חודשיים אחרי זה, הם יושבים יחד בדירה, עוברים למציאות של גן עדן. גן עדן שבוא פרפרים אחוזי טירוף מקננים לה בבטן. היא גלתה כעבור שבוע בערך מה הוא היה. מלאך כושל.
אלוהים כעסה עליו כי הוא חיפש קיצור, וקשה להאשים אותו. הוא סה"כ היה צריך חיבוק, וכולם היו עסוקים מכדי לתת לו אותו.
היא גילתה שהיא טעתה לראות הילה בעשן הסיגריות.
היא גילתה שהוא גומר אבל לא יודע לאהוב.
היא גילתה שהוא עסוק בלעזור לאנשים אבודים. הם קוראים לו "המלאך הלבן".
האירוניה.
אבל כל זה לא שינה לה כהוא זה. קסם של מלאך תמיד ישאר, לטוב או לרע זו כבר החלטת המלאך וקאי כבר מזמן החליט לאן החיים הגשמיים שלו הולכים. הוא צריך שיזדקקו לו. והוא מצא אותה, שתזדקק לו כמו שהוא זקוק לה. הוא צריך להסניף את השיער שלה בבוקר כדי לעבור את היום, הוא צריך להזריק את הדמעות שלה כדי לעבור את השעה. והכי הוא צריך זה את הדם שלה, כדי להוריד עוד שני כדורי אספירין.
וככה,היא עוזרת לו לעזור לה לעבור את השנייה, הדקה.
השעה.
קים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
